אני עובדת ברשם המקרקעין בפתח תקווה כבר שבע-עשרה שנה, מקבלת קהל בקומה השנייה, חלון מספר ארבע. רואה הרבה. אנשים באים לרשום דירה, להעביר בעלות, לחתום על ייפוי כוח לילדים — וברוב המקרים אני לא זוכרת אף אחד, זה זורם, זה עבודה. אבל את גברת שרה מזרחי אני זוכרת טוב, כי היא ישבה מולי שלוש פעמים בתוך שנה, ובכל פעם משהו בה היה שונה.
בפעם הראשונה היא באה עם הבן שלה, גיא. אישה בשנות השישים המאוחרות, מטופחת, עם תיק יד ישן אבל שמור היטב, כאילו היא לא זורקת דברים בקלות. גיא היה בסוף שנות השלושים שלו, גבוה, בעל עסק לחלפים לרכב באזור התעשייה בראש העין. הם באו להעביר את הבעלות בדירה שלה ברחוב ההגנה, שלושה חדרים, קומה שלישית בלי מעלית, על שם גיא — "בשביל הירושה, שלא יהיו בעיות אחר כך," כך היא אמרה לי, וגיא רק הינהן וחתם איפה שהראו לו.
זה קורה הרבה. אני לא שופטת. חתמתי, הדפסתי, בירכתי אותם ביציאה. שרה החזיקה את התיק שלה קרוב לגוף כשיצאה, ולרגע נראה לי שהיא מהססת ליד הדלת — כאילו רצתה לומר עוד משהו — אבל היא רק חייכה לי ויצאה.
הפעם השנייה הייתה כמעט שנה אחרי, בערך בפברואר. הפעם שרה באה לבד. ביקשה לברר מה המצב הרישומי של הדירה ברחוב ההגנה — אם היא עדיין מוגדרת כמגורים שלה, אם יש עליה איזה שיעבוד. הראיתי לה במסך: הבעלות עברה במלואה לגיא מזרחי, כפי שנרשם. שרה הביטה במסך זמן ארוך, לא אמרה כלום, רק ליטפה בעצבנות את קצה הצעיף שהיה כרוך על הצוואר שלה. שאלתי אם הכול בסדר. היא ענתה, "כן כן, רק בודקת," וקיפלה את הנייר שהדפסתי לה לתוך התיק.
לא היה לי עסק לשאול יותר מזה. זה לא תפקידי. אבל שמתי לב שהיא לובשת מעיל חורף כבד באמצע פברואר בתוך בניין עם חימום מרכזי, וזה הפריע לי, בלי שידעתי למה בדיוק.
הפעם השלישית הייתה בסוף יוני, יום חמישי, שעה קרובה לסגירה. שרה הגיעה שוב, הפעם עם עורך דין — לא מישהו שהכרתי, גבר צעיר עם תיק עור ומחברת ממוחשבת. הם ביקשו לברר את הנהלים להגשת תביעה לביטול עסקת מתנה, על בסיס טענה שהמעביר לא קיבל דיור חלופי כפי שהובטח לו בעל פה.
שרה ישבה זקופה, בלי המעיל הכבד הפעם, קיץ, חצאית כחולה ותיק אותו יד ישן. עורך הדין דיבר, שרה הוסיפה משפטים קצרים כשנשאל אותה. אמרה שגיא הבטיח לה שהיא תמשיך לגור בדירה "כל עוד היא רוצה," ושבמקום זה, אחרי שהעברת הבעלות נרשמה, הוא ואשתו התחילו לדבר על שיפוץ ומכירה, ושהם רוצים שהיא תעבור לדיור מוגן ברמת גן, ושבפעם האחרונה שהיא אמרה שהיא לא רוצה לעזוב, גיא ענה לה, "אמא, זה כבר לא באמת שלך."
זה המשפט שנתקע לי. "זה כבר לא באמת שלך." אמרה אותו בקול שקט, בלי דרמה, כמו מישהי שכבר בכתה על זה בבית וכאן רק מדווחת עובדה.
הסברתי להם את הנוהל — טופס בקשה, אגרה, צירוף מסמכים, זמן טיפול משוער. עורך הדין רשם, שרה חתמה איפה שהראיתי לה, ואני זוכרת שהיד שלה לא רעדה הפעם. בפעם הראשונה, כשחתמה להעביר את הדירה, האותיות שלה היו קטנות ומהוססות. הפעם החתימה הייתה גדולה, ברורה, כמו מישהי שכבר קיבלה החלטה ולא נותרה לה סיבה להסתיר את זה.
לפני שיצאו, עורך הדין ביקש עותק נוסף של נסח הטאבו העדכני. בזמן שהמדפסת עבדה, שרה פנתה אליי ושאלה, כמעט באגב, "כמה זמן זה בדרך כלל לוקח, תביעה כזאת?"
אמרתי לה שאני לא יכולה לייעץ בעניינים משפטיים, זה מחוץ לתפקידי, אבל שמניסיוני תיקים כאלה יכולים לקחת בין חצי שנה לשנה, תלוי אם הצד השני מתנגד. היא הינהנה, אמרה "טוב, יש לי זמן," ולקחה את הנייר.
הן יצאו, ואני חשבתי שזה הסוף מבחינתי — אני פקידה, לא חלק מהסיפור, אני רואה רק את הרגע שבו אנשים חותמים.
אבל בספטמבר, כשבועיים אחרי ראש השנה, גיא מזרחי הגיע לבד לחלון שלי. לא זיהיתי אותו מיד, הוא נראה רזה יותר, לא מגולח כרגיל. הוא ביקש לדעת אם יש עדכון בתיק הרישום שלו, אם הוגשה נגדו איזו הודעה. בדקתי, אמרתי לו שיש רישום הערת אזהרה על הנכס ברחוב ההגנה בעקבות בקשה בבית משפט לענייני משפחה. הוא עמד שם רגע, קרא את הניירת שהדפסתי, ואז שאל, בקול נמוך, כאילו מדבר לעצמו, "היא באמת עשתה את זה."
לא עניתי, זה לא היה עניינה של השאלה שלו אליי. הוא לקח את הנייר, אמר תודה, ויצא. דרך החלון של הקומה הראית אותו עומד בחניה כמה דקות, טלפון ביד, לא מחייג.
***
מה שקרה בינתיים, לפי מה שעורך הדין סיפר לי כשהגיע פעם נוספת לברר פרטים טכניים, זה שבית המשפט קבע דיון, ושרה הביאה איתה שכנה שהעידה איך גיא ואשתו דיברו על מכירת הדירה כשחשבו ששרה לא שומעת, ושהיא, שרה, כבר יצרה קשר עם דיור מוגן ברמת גן וביקשה הצעת מחיר — לא כדי לעבור מרצון, אלא כדי להראות שהיא בדקה ולא קיבלה שום הצעה אמיתית מהמשפחה, רק דיבורים.
בדיון עצמו, כך שמעתי, גיא ניסה לטעון שהוא תכנן לדאוג לאמא שלו, שזה היה "בתהליך," שהוא פשוט לא הספיק. השופטת שאלה אותו ישירות אם יש מסמך, הצעה בכתב, תאריך. הוא לא היה לו.
בסוף אוקטובר יצא פסק דין. ביטול עסקת המתנה מכוח הפרת תנאי מכללא — הזכות להמשיך ולהתגורר בנכס שהובטחה בעל פה נחשבה כתנאי יסודי לעסקה, וגיא לא עמד בו. הבעלות חזרה על שם שרה מזרחי.
ידעתי על זה כי שרה חזרה אליי, בנובמבר, עם עותק של פסק הדין וצו לתיקון רישום. הפעם היא לא לבשה את המעיל הכבד ולא את החצאית הכחולה — סתיו, מעיל דק, צעיף אחר. היא הניחה על הדלפק תיקייה ירוקה, בתוכה פסק הדין, נסח מקורי, תעודת זהות. אמרה, "אני רוצה לתקן את הרישום בחזרה על שמי." ידיים שלה היו יציבות לגמרי כשמסרה לי את הניירת.
מילאתי את הטופס, בדקתי את הצו, וכשהראיתי לה איפה לחתום — שם, על הקו — היא חתמה בלי היסוס, אותיות גדולות, כמו ביוני.
לפני שהלכה, היא אמרה לי משהו שלא ביקשתי ולא ציפיתי, אולי כי הייתי הפנים היחידות שראו אותה בכל שלושת השלבים. אמרה: "אתם לא זוכרים אנשים כאן, נכון? אתם רואים כל כך הרבה." חייכתי ואמרתי שבאמת לרוב לא. היא הינהנה, כאילו זה בסדר, כאילו זה בדיוק מה שהיא רצתה לשמוע — שהיא לא סיפור, רק אישה שתיקנה משהו.
היא לקחה את האישור, שמה בתיק היד הישן שלה, ויצאה. לא ראיתי אותה שוב.
ידעתי רק דבר אחד נוסף, כי עורך הדין חזר פעם אחת אחרונה, בדצמבר, להסדיר עניין נפרד — צו מניעה זמני שהוגש נגד גיא בעניין חוב שכירות שהוא חייב עכשיו לאמו על השימוש בדירה בין חודש יולי לאוקטובר, שלושה חודשים שהוא המשיך לגור בה בזמן שהתיק היה תלוי ועומד. הסכום שהוזכר בטופס היה תשעת אלפים שקל. גיא שילם, לפי מה שנרשם במערכת, בשני תשלומים, בלי לערער.
