הכספת של אבא שלי

המרתף באשדוד היה קר גם באמצע ספטמבר. רות עמדה שם עם פנס טלפון ומברג, מול הכספת הישנה שאביה קנה עוד ב-1987, ומנסה לזכור את הקוד שהוא סירב לתת לאף אחד עד היום שבו מת.

היא ואחיה, גיא, ירשו את הדירה ברחוב הרצל יחד — חצי-חצי, כתוב בצוואה בשחור על לבן, אצל עורך הדין וייס במשרד ברחוב רוגוזין. אבל גיא כבר גר בדירה שנתיים לפני שאביהם נפטר, "זמנית, עד שאסתדר", הוא אמר אז. ורות, שהייתה טרודה בגירושין ובשתי בנות קטנות, לא לחצה. מה שלא ידעה – שגיא כבר דיבר עם עורך דין משלו, אחר, לא וייס.

בלוויה גיא בכה יותר מכולם. עמד ליד הקבר בבגדים שחורים, קרע את החולצה כמו שצריך, אמר קדיש בקול שנשבר. אנשים חיבקו אותו וליחשו לו מילות ניחומים. רות, שעמדה קצת מאחור עם הבנות שלה, חשבה אז – טוב שיש לו אותי. טוב שיש לנו אחד את השני.

שבעה ימים אחרי השבעה, גיא התקשר. "רותי, צריך לדבר על הדירה." קולו היה עסקי, שונה. "אני חושב שהכי הוגן זה שאני אשאר גר פה, ואת תקבלי את השווי במזומן. יש לי כבר שמאי שבדק, הדירה שווה מיליון ומאה. חצי זה חמש מאות וחמישים."

"גיא, זה פחות ממה שדירות ברחוב הזה נמכרות," רות אמרה. היא כבר בדקה באתר יד2, שכנה מקומה שנייה מכרה לפני חצי שנה במיליון ושלוש מאות.

"זה השמאי שבדק, רות. אני לא ממציא מספרים."

היא ביקשה לראות את חוות הדעת. הוא אמר שישלח. לא שלח. שבועיים עברו, שלושה. כל פעם תירוץ – "עמוס בעבודה", "השמאי בחופש", "תני לי לטפל בזה".

באמצע אוקטובר רות נסעה לדירה עם המפתח שעוד היה לה. גיא לא היה בבית – עבד במוסך שלו ברחוב הירדן, המוסך שאבא עזר לו לפתוח לפני עשר שנים עם הלוואה של מאתיים אלף שקל שמעולם לא הוחזרה במלואה. רות ידעה על זה, ידעה גם שאבא מעולם לא ביקש בחזרה. זה היה בסדר, זה היה אבא.

היא פתחה את הדלת של הדירה שגדלה בה. הריח היה אותו ריח – קפה טורקי ישן, עץ, איזה בושם של אמא שכבר לא הייתה בין החיים עשר שנים. בסלון היו כבר ארונות חדשים של גיא ואשתו. בחדר של אבא, שהיה משרד קטן שלו, רות מצאה קרטון עם ניירות ישנים שגיא עדיין לא פינה.

בין הניירות היא מצאה מכתב מעורך דין בשם אלמוג כהן, מלפני שלושה חודשים – עוד לפני שאביהם נפטר. המכתב דיבר על "העברת זכויות בדירה טרם פטירה", ייפוי כוח שאביהם חתם עליו, שהיה אמור להעביר את הדירה במלואה על שם גיא "בתמורה לטיפול ותמיכה". רות קראה את זה שלוש פעמים.

היא התקשרה לגיא ישר משם, עומדת בחדר של אבא עם המכתב ביד רועדת. "מה זה, גיא? מה זה ייפוי כוח שאתה מדבר עליו עם עורך דין בזמן שאבא היה בחיים?"

שתיקה בטלפון. "רות, זה לא מה שאת חושבת."

"אז מה זה? תסביר לי."

"אבא רצה. הוא בא אליי, הוא אמר שהוא רוצה שהדירה תהיה שלי כי אני זה שטיפלתי בו, שהייתי פה כל יום, שאת הבאת את הבנות פעם בחודש ונעלמת."

זה כאב, כי חלק מזה היה נכון. רות באמת לא הייתה שם כל יום. אבל היא הייתה בעבודה, בבית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בבתי ספר של הבנות, בחיים שהתפרקו לה מסביב. גיא היה מובטל אז, גר בבית בחינם, אבא בישל לו.

"למה לא סיפרת לי?"

"כי ידעתי שתעשי בדיוק את זה. תצעקי, תריבי, תהרסי את מה שאבא רצה."

"אבא לא היה שלם בדעתו בחצי שנה האחרונה, גיא! היה לו דמנציה מתקדמת! וייס בעצמו אמר לי!"

"וייס לא רופא."

בשבוע שאחרי זה רות הביאה את התיק הרפואי מקופת חולים כללית, סניף רוגוזין באשדוד. הרופאה המטפלת, ד"ר שרון בכר, אישרה בכתב שבתאריך שבו נחתם ייפוי הכוח – 14 ביוני – אביהם היה כבר באבחון דמנציה מתקדמת מסוג אלצהיימר, מטופל בתרופת אריספט, ולא היה כשיר משפטית לחתום על מסמכים מהותיים. רות לקחה את זה לעורך דין וייס.

וייס, איש בן שישים וחמש עם משקפיים עגולים שישב מאחורי שולחן מלא תיקים, קרא את הניירות בשקט. "רות, זה חמור. ייפוי כוח שנחתם על ידי אדם לא כשיר – זה בטל מעיקרו. את יכולה לתבוע לביטול."

"אני לא רוצה לתבוע את אחי."

"אז מה את רוצה?"

היא חשבה על זה לילה שלם. לא רצתה בית משפט, לא רצתה תמונות של גיא ואביה בכותרות בפייסבוק של השכונה, לא רצתה שהבנות שלה יראו את הדוד שלהן בבית משפט. אבל גם לא רצתה לוותר על מה שהיה שלה בזכות.

למחרת היא חזרה למרתף, לכספת של אבא. היא זכרה משהו – אבא, בשנה האחרונה שלו כשעוד היה צלול, אמר לה פעם, כמעט באגב, "הקוד זה יום ההולדת של אמא, הפוך". יום הולדתה של אמא היה 23 במרץ. הפוך – 3223. הכספת נפתחה.

בפנים היה תיק ניילון עם צילום של הצוואה המקורית, זו שנחתמה אצל וייס עוד ב-2019, לפני שהדמנציה התחילה – חצי-חצי, ברור וחתום, ללא תיקונים. היה גם מכתב שאביהם כתב ביד, לא לגיא ולא לרות ישירות, אלא "למי שימצא את זה". במכתב הוא כתב שהוא דואג שגיא ינסה "לעשות משהו עם הדירה" בגלל לחץ כספי מהמוסך, וביקש שאם זה קורה – "שרות תעשה מה שנכון, בלי לשנוא את אחיה, אבל בלי לוותר".

רות לקחה את התיק לוייס. עכשיו היה לה גם את חוות הדעת הרפואית, גם את הצוואה המקורית התקפה, גם את המכתב. וייס הכין מכתב התראה רשמי לעורך הדין של גיא, אלמוג כהן, ובו דרישה לבטל את ייפוי הכוח מרצון תוך שלושים יום, אחרת תוגש תביעה לבית משפט לענייני משפחה.

גיא הגיע לפגישה במשרד של וייס בעצמו, בלי עורך הדין שלו, ביום שלישי בסוף נובמבר. רות ישבה כבר שם כשהוא נכנס, לבוש בסרבל עבודה מוכתם משמן – בא ישר מהמוסך. הוא ישב מולה, לא הסתכל לה בעיניים.

"רות, אני לא רוצה מלחמה."

"גם אני לא רציתי, גיא. אבל אתה עשית את זה למלחמה כשהחתמת אדם חולה בלי לספר לי."

וייס פרס את הניירות על השולחן – חוות הדעת הרפואית, הצוואה, המכתב שאביהם כתב. גיא הביט בכתב היד של אביהם ארוך, שקט. "זה כתב היד שלו," הוא אמר לבסוף, כמעט לעצמו.

"כן."

"הוא ידע."

"כן, גיא. הוא ידע מה אתה מתכנן, ועדיין לא רצה שנתפרק בגלל זה."

גיא הניח את הראש בידיים. וייס נתן להם דקה. "המוסך חייב לבנק שלוש מאות ושמונים אלף שקל," גיא אמר לבסוף, קול נמוך. "חשבתי שאם הדירה שלי לגמרי, אני יכול למשכן אותה, לסגור את זה, להתחיל מחדש."

"היית יכול פשוט לספר לי."

"והיית אומרת כן?"

"לא יודעת. אולי היינו מוצאים דרך אחרת ביחד. אבל לא ככה."

בסוף הישיבה גיא חתם על ביטול ייפוי הכוח מרצון, בנוכחות וייס ועורך דין מטעמו שהוזעק. הצוואה המקורית חזרה לתוקף המלא. השמאי שרות מצאה בעצמה, בלתי תלוי, העריך את הדירה במיליון ומאתיים ושמונים אלף שקל – קרוב יותר למחיר השוק האמיתי. רות ביקשה, ולא ויתרה, שהדירה תימכר בשוק החופשי ולא שגיא "יקנה" את חלקה בהנחה. תוך חודשיים נמכרה הדירה למשפחה צעירה מבאר שבע במיליון ומאתיים ושבעים אלף שקל. אחרי עמלות ותיווך, כל אחד קיבל כשש מאות ושלושים אלף שקל.

גיא לקח את חלקו וסגר את החוב של המוסך בבנק לאומי, סניף הירדן. הוא עבר לדירה שכורה קטנה יותר בגבעת אולגה עם אשתו. הוא לא התקשר לרות במשך שלושה חודשים.

חלפה שנה. בפסח הבא רות ישבה בסדר בביתה בפתח תקווה, שולחן ערוך לחמש עשרה נפשות, כשהטלפון צלצל. זה היה גיא. "אפשר לבוא? עם רותי הקטנה מתגעגעת לדודה." זו היתה הבת שלו, בת ארבע, קרויה על שם רות.

היא אמרה כן.

חצי שנה אחר כך, כשהם פינו את הארון האחרון מדירת ההורים לפני מסירת המפתחות לקונים, רות מצאה קופסת נעליים ישנה על המדף העליון של ארון הבגדים של אביה. בפנים היו קבלות – כל התשלום להלוואת המוסך, שאביהם באמת החזיר לבנק בעצמו, בשקט, בלי לספר לאף אחד, במשך תשע שנים, עד שבוע לפני שהאבחון שלו הידרדר. גיא מעולם לא ידע שהחוב ההוא כבר לא היה חוב שלו.