הסלון של ליאורה ברחוב הירדן בקריית שמונה תמיד הריח כמו אקונומיקה ושמן שיער מתוק. בערב חמישי ההוא, בשעה שש וחצי, היא עדיין עמדה מאחורי הכיסא של רחל, אלמנה בת שבעים ותשע שגרה מול המכולת, וגלגלה לה מסלסל ורוד לשיער הדליל. הרדיו הקטן על המדף ליד המראה שידר מוזיקה מזרחית שקטה, ורחל סיפרה על הביקור של הנכדה מהקריה.
אז נכנסה רינה, השכנה מהקומה השנייה, בלי לדפוק.
"ליאורה, אני חייבת שתשמעי. בחתונה של הבת של דודו."
"רינה, אני באמצע."
"הוא עלה לבמה. גידי. עם הכוס קוניאק. ואמר לפני כולם שהוא רוצה מישהי יותר צעירה."
המסרק של ליאורה נעצר. רחל הרימה את הראש, והמסלסל הכחול שנצמד לקרקפת נשאר תלוי כמו פרח חיוור.
"אני לא רוצה לשמוע את זה עכשיו," אמרה ליאורה והמשיכה לגלגל.
אבל רינה כבר שלפה את הטלפון. "כולם מדברים. הבן של מרסל עמד ליד הרמקולים. הוא מקליט."
ליאורה הניחה את המסרק על השיש, נגבה את הידיים במגבת הקטנה, ולקחה את הטלפון. על המסך, בעלטה של אולם האירועים "בית אבא" בחצור, עמד בעלה, גדעון, מחייך אל תוך המיקרופון, ז'קט כחול כבד שאהב ללבוש גם באוגוסט, וכוס ביד ימין.
"עשרים ושמונה שנה עם ליאורה. הכול טוב, חבר'ה. הכול טוב. אבל אם כבר להיות כנה — כנה באמת — נמאס לי מהריח של הצבע לשיער ומהפטפוטים של הלקוחות שלה כל שישי. ליאורה, תסלחי לי, את יודעת שאני אוהב אותך. באמת. אבל אני רוצה מישהי חיה. מישהי צעירה וחיה. אני עוד לא זקן."
הקול שלו היה קצת מעורפל. הקהל צחק. ליאורה ראתה את היד של גידי לוחצת את המיקרופון, ראתה את השולחן עם הבקבוקים, ראתה את הגב הרחב של אחותה, אורנה, שהסתובבה אליה כדי לבדוק אם היא שומעת. היא שמעה.
היא החזירה את הטלפון לרינה בלי לומר מילה, לקחה את המספריים, וכרתה את אחת ממנעולי השיער האפור של רחל, קצר מדי. רחל לא התלוננה. היא רק שמה יד יבשה על ידה של ליאורה.
"הוא שתוי," אמרה רחל.
"לא," ענתה ליאורה. "זאת הבעיה. הוא לא."
בחדר האחורי, על הכיסא ליד מכונת הכביסה, ישבה שולה, הגיסה של ליאורה. בת שישים ושש, גרה בקומה מעל הסלון, ותמיד ידעה הכול לפני כולם. היא החזיקה ספל קפה קר בחיק ולא אמרה כלום. זה היה יותר גרוע מכל צעקה.
ליאורה סיימה את התלתל, ניערה את המגבת, ואמרה: "שולה, תנעלי את הדלת מאחורייך."
היא יצאה לרחוב, לחום הדביק של הערב, אל ריח הצמנט של הבניינים החדשים. ידיה לא רעדו. הן אחזו את מפתחות האוטו של הפיאט פנדה הלבנה שהייתה רשומה על שמה כבר שש עשרה שנה.
גדעון חזר בשתיים עשרה וחצי. הוא נכנס לסלון עם עניבה משוחררת וכפכפים. ליאורה ישבה ליד שולחן המטבח, מול כוס תה קר.
"תגידי, מה קרה? למה את לא עונה?" הוא שאל.
"דיברת עם עורך דין השבוע?" היא שאלה.
הוא עצר. "מה?"
"אני שאלתי אם דיברת עם עורך דין. יוסי אמר לי שראה אותך במשרד של רוזנטל ביום שני."
הפרצוף שלו התקפל. "מה זה קשור? בבוקר של החתונה, באמצע חיוך, את שואלת אותי על רוזנטל?"
"עשרים ושמונה שנים, גידי. אני לא אתן לך לקחת את הסלון."
הוא לא צעק. הוא התחיל לגלגל את העיניים. "נו באמת. שיחה על בדיחה אחת בחתונה. עכשיו את עושה עניין שלם."
ליאורה קמה, לקחה את התיק שלה מהשידה, ובדקה שהיא לוקחת את הדרכון. "אני ישנה אצל אורנה."
"את עוזבת בגלל מיקרופון?!"
"לא," היא אמרה. "אני עוזבת בגלל רוזנטל."
היא לא טרקה את הדלת. היא סגרה אותה בשקט, וזה, כך סיפרו השכנים, נשמע כמו קללה.
אורנה גרה במושב ליד אצבע הגליל, בבית עם חצר מלאה ברוזמרין ואשכולית. ליאורה ישנה שם עשרה לילות. בבוקר הראשון היא התקשרה לעורכת דין מדליה, ושמה שירן. שירן הקשיבה, שאלה אם יש לה תיעוד של המיקרופון, וענתה: "את לא צריכה לצעוק. אנחנו פשוט נראה לו את הניירות."
הבית של ליאורה וגדעון היה רשום על שמו שלו, ירושה מההורים. הסלון היה רשום על שמה. כך החליטו לפני חמש עשרה שנה, כשהבנק לא רצה לתת לה הלוואה לעסק בלי שותף. גדעון לא ליווה אותה אז. הוא התנגד. היא לקחה את ההלוואה בעצמה, הופעתה כעורבת יחידה, בנתה את השם "ליאורה באר" ברחוב הירדן, ופרנסה גם את הבית כשגידי נתקע חצי שנה בלי עבודה.
עכשיו, כך אמרה לה שולה בשיחת טלפון לילית, גדעון רצה למכור את הסלון כדי לפתוח אולם אירועים חדש עם שותף מהקריה. הוא כבר קיבל הצעה. "הוא אמר שאם המכונית מתפרקת, מוכרים את המנוע," אמרה שולה. "אני מצטטת."
ליאורה שתתה קפה שחור עם הל במטבח של אורנה וכתבה לשירן הודעה: "אני עוצרת את הרישום."
שירן ענתה: "תבואי. יש לי רעיון."
במשרד של שירן, מתחת לתמונת הר הרצל, פתחה עורכת הדין תיקייה. "יש לך קבלות על שיפוץ? על הצבע שקנית?"
ליאורה הניחה על השולחן שש שקיות ניילון עם קבלות. "הכול. מאז 2008."
שירן חייכה. "את לא אישה שזורקת דברים."
"אני לא זורקת דברים," אמרה ליאורה.
כעבור שבועיים, עם פתיחת החקירה המשפטית, הגיע גדעון אל הסלון. השעה הייתה שתים עשרה בצהריים, ורחל ישבה מתחת למייבש. ליאורה קיבלה אותו בכיסא ההמתנה שליד הדלת, מול המראה שקנתה בשוק הטורקי.
"את רוצה להרוג את מה שנשאר?" הוא שאל בשקט.
"מה שנשאר?" ליאורה הצביעה על המגילה התלויה על הקיר, קריאת ענק מהסבתא שלה. "אתה רוצה אולם אירועים. אני רוצה מקום שבו נשים יושבות ולא מתביישות בשיער שלהן. אז תצעק. לקוחות יודעות ממילא הכול."
גידי הביט בה. "את השתגעת. אני לא אזוז מהבית."
"אני לא מבקשת שתהיה בן זוג. אני מבקשת שלא תיגע במה שאני בניתי."
הוא זרק את ידיו לאוויר ויצא. הדלת צלצלה. רחל, מתחת למייבש, עשתה עם היד תנועת "די".
הגישור בבית הדין הרבני הסתיים במבוי סתום. גדעון סירב להתגרש בלי חצי מהסלון. "אני הכנסתי כסף לשיפוץ ב־2012," הוא כתב במסמך.
ליאורה שלפה לשירן העתק של המחאת הבנק מ־2012, על סך 220,000 שקל. הדף היה מקופל ארבע פעמים, עם סימני קפה.
"זאת המשכורת שלי," אמרה. "עבדתי בשתי משמרות."
שירן לא התרשמה. היא צילמה.
בינתיים, הסלון הלך והתרוקן. נשים הפסיקו לבוא. "ליאורה, אנחנו לא רוצים להפריע." טלפון אחר טלפון. ליאורה קיבלה הודעה מלקוחה קבועה: "אני מתפללת בשבילך." היא מחקה אותה.
אז היא עשתה את הדבר שהכי הפחיד אותה: היא לא התקשרה לאף אחת. במקום זה, היא הדפיסה מודעה פשוטה על נייר צהוב: "מספרת ליאורה באר — פתוח כרגיל. נשים ונערות. ברכות. שישי בבוקר — שעה חינם לשיער של כלות וקשישות."
מודעה אחת על דלת הסלון. אחת על לוח המודעות של המועצה. היא ציירה ביד פרח קטן בפינה.
בשישי הראשון הגיעו ארבע נשים. בשישי השני הגיעו שתים עשרה. אחת מהן, נערה בת שבע עשרה מבקעתא, אמרה: "אמא שלי עבדה אצלך פעם. היא אמרה שאת האמת."
החורף הגיע עם גשם עז. גדעון עזב את הבית ועבר לגור אצל אחיו בחצור. הבית נשאר ריק, אבל ליאורה לא חזרה. היא נשארה אצל אורנה, ישנה על מזרן בסלון, ליד כלוב התוכי. "התוכי מדבר יותר טוב ממנו," אמרה אורנה.
התיק המשפטי נמשך. במרץ, שירן התקשרה בבוקר. "יש לי חדשות. רוזנטל ביקש דחייה. הסיבה: גדעון טס לירח דבש."
ליאורה עמדה ליד הכיור בסלון, ביד אחת קליפס שיער ורוד של ילדה. "מה?"
"הוא נרשם לנישואין עם מישהי צעירה. בת שלושים ושתיים. בדיוק עכשיו, לפני הדיון. כנראה לחשוב שזה ירכך את השופט."
ליאורה שטפה את הידיים. היא לא שאלה מי. היא לא שאלה איפה. היא רק הוציאה מהמגירה את פנקס הקבלות הירוק וכתבה: "17 במרץ — סופיה — החלקה — 380 שקל."
בדיון הבא, באפריל, ישבה ליאורה מול השולחן העץ, מול הפרצוף של גדעון. הוא נראה צעיר יותר. היא לא הרגישה שום דבר מלבד הצורך לסיים.
"אני מציעה הצעה," אמרה שירן. "הסלון יימכר. לא לבעל. לא לזוג. אלא ללקוחה קבועה, גב' רחל אסולין, תמורת סכום סמלי של 50,000 שקל, עם חוזה שכירות פתוח לליאורה."
רוזנטל צחק. "זה לא חוקי."
"למה? רחל אסולין — אלמנה, בת שמונים ואחת, נכדה עובדת בהיי־טק. יש לה את הסכום. והיא מוכנה."
גדעון היכה באגרוף על השולחן. "את מתחבאת מאחורי זקנה?! את לא מוכרת את הסלון, נקודה."
ליאורה הסתכלה עליו. "אני לא מוכרת. רחל קונה."
"למה שהיא תקנה?!"
"כי היא הייתה שם," אמרה ליאורה. "בחמישי ההוא. במראה. היא שמעה אותך."
הרוחות בחדר נעצרו. השופט רשם משהו. רוזנטל ביקש הפסקה של עשר דקות.
כשחזרו, רוזנטל אמר: "אנחנו מסכימים לוותר על העיקול, בתנאי שהסלון יועבר לרחל."
ליאורה לא השיבה. היא פתחה את תיק העור החום, הוציאה צ'ק בנקאי על שם רחל, סך 50,000 שקל, והניחה אותו על השולחן.
"אני כבר העברתי," אמרה.
גדעון נעמד. "אין לך זכות."
"יש לי זכות," ענתה ליאורה. "ושולם."
השופט התערב. "מר באר, שב. אם יש לך התנגדות, תגיש."
גדעון לא הגיש. הוא יצא מהחדר עם רוזנטל, ופניו אדומים. ליאורה נשארה עם שירן, שותה כוס מים, ולקחה ממנה עותק מהמסמך.
במשך חודשיים לא קרה דבר. ואז, בערב אחד של יוני, נפתחה דלת הסלון וגדעון נכנס. השעה הייתה חמש. הסלון היה מלא — רחל עם בייביליס, תמר החיילת עם פסים, אישה מבוגרת עם שיער קצר.
"ליאורה, אני חייב לדבר איתך," הוא אמר.
היא לא עצרה את המספריים. "תשאל את רחל. זאת הבעלים עכשיו."
רחל, מכוסה בשכמיה, צחקה בשקט. "אני מוכנה לשמוע," אמרה. "אבל רק אם אשב."
גדעון הביט בה. "רחל, זה לא עניינך."
"זה כן," אמרה רחל. "זה היה ענייני מאז ששמעתי אותך מדבר על הריח של השיער שלי."
גדעון יצא. הדלת צלצלה באותו צליל.
ליאורה המשיכה לספר. ידיה לא רעדו.
הסלון עבר לבעלותה של רחל. ליאורה שכרה אותו בחוזה פתוח, עשרים שנה, סכום חודשי של 1,800 שקל. רחל קיבלה את הכסף בחזרה תוך שלושים חודשים, ומאז העבירה הכול לקרן נאמנות על שם הנכדה.
בדצמבר, בדיעבד, עם פתיחת תיק חדש של מס שבח, נמצא כי גדעון ניסה לרשום את הסלון כנכס פרטי בהצהרת הון, וזאת בניגוד לפסק הדין. רוזנטל סירב לייצג אותו שוב.
רחל מתה במרץ, שנתיים אחרי. ליאורה סגרה את הסלון לחמישה ימים. על הדלת היה תלוי פתק בכתב יד: "סגור להבראה. מי שצריכה — תשאירו הודעה."
בשבעה היא שמעה מפי הנכדה של רחל כי הסבתא השאירה בצוואה מעטפה. בתוך המעטפה הייתה קבלה משנת 1998, על סך 50,000 שקל, שכתב-ידה של רחל: "קיבלתי מליאורה באר, תשלום על זכות לראות איך אישה קמה מהכיסא."
