הטלפון צלצל בשעה אחת־עשרה בלילה. מיכל ישבה במטבח עם כוס יין אדום, פתחה תיקיות עבודה מהמשרד במת"ם בחיפה. על הצג עוד היה פתוח דוח רבעוני שהבוס שלה ביקש "עד הבוקר, בלי תירוצים".
ארז נכנס לדירה, זרק את המפתחות על השיש, והתיישב מולה בלי להוריד את הג'קט.
"אני סגרתי הכול," אמר. "בסוף אוגוסט אנחנו עוברים להורים שלי במושב."
מיכל הרימה את הראש מהמסך. ״מה פתאום סוף אוגוסט? תמר מתחילה כיתה ו׳ בראשון בספטמבר. יש לה תחרות התעמלות אומנותית באילת בנובמבר.״
"אבא שלי כבר לא יכול לסחוב את הלולים לבד. אמא בקושי מגיעה לערוגות. הבית ענק, יש שם עבודה יומיומית. הם צריכים אותנו."
מיכל סגרה את הלפטופ. "רגע. אתה החלטת. אתה. לבד."
"מיכלי, אל תתחילי. אנחנו משפחה. ברור שאני צריך לעזור להורים."
היא לגמה מהיין והניחה את הכוס על השולחן. "ושיהיה לי ברור, מה עם העבודה שלי? אני לא יכולה לעבוד מרחוק כל יום, יש לי צוות לפגוש, ישיבות, לקוחות."
"תסעי. זה שעה וחצי לכל כיוון. עם רכבת ישראל זה בסדר."
"ארז, שעה וחצי בבוקר, שעה וחצי בערב. זה שלוש שעות ביום. תמר צריכה חוגים, שיעורי בית, חברות. מי יטפל בה?"
"אמא שלי תהיה שם. היא תשמח לעזור."
מיכל הרגישה את הלסת שלה ננעלת. "ואחותך? דנה? היא גרה עשרים דקות מהם. למה היא לא עוזרת?"
ארז הזדקף בכיסא. "אל תגידי מילה על דנה. יש לה שלושה ילדים קטנים."
"שלושה ילדים שהיא שמה אצל ההורים שלך כל חופש גדול. כל פסח, כל הקיץ, כל חנוכה. ואנחנו מסיעים לשם, ועובדים בגינה, ואתה נותן לאבא שלך כסף — ובסוף דנה יוצאת עם שקיות של ירקות וחצי ממה שקניתי."
"את סופרת מה אחותי לוקחת?!"
"כן. כי אני זאת שמשלמת על זה."
הוא קם מהכיסא והלך לכיוון הסלון. מיכל שמעה אותו פותח את המקרר, שופך לעצמו מים.
״החלטנו שאני אהיה זה שמחליט על דברים חשובים?״ הוא קרא מהמטבח. "מתי זה קרה?"
"זה קרה כשהתחלת לדבר על למכור את הדירה שלנו בלי לשאול אותי," קראה מיכל בחזרה.
הוא חזר עם כוס מים והתיישב שוב. "לא למכור. להשכיר. נשכיר את הדירה בחצי השנה הראשונה. נראה איך הולך במושב. אם יהיה קשה, נחליט אחרת."
"הדירה הזאת רשומה על שמי. אתה יודע את זה, נכון?"
"מה זה משנה? אנחנו נשואים. הכול שלנו יחד."
"נכון. הכול שלנו יחד. אז גם החסכונות שלך. וגם הכסף שאתה מעביר לאבא שלך כל ראשון לחודש. וגם המשכורת שלך שאתה מוציא על דלק לנסיעות למושב."
ארז הניח את הכוס על השולחן, כף היד שלו שטוחה על השיש. "די. אני לא רוצה לריב. אני מבקש שתחשבי על זה. ההורים שלי זקנים. אבא שלי בן שבעים וחמש. כמה זמן נשאר לו?"
מיכל לא ענתה. היא פתחה את הלפטופ, חזרה לדוח. אבל האצבעות שלה רעדו על המקלדת. היא הקלידה שלוש פעמים את אותה המילה.
הדלת של חדר הילדים נפתחה. תמר עמדה שם בפיג'מה, שמיכה ביד אחת.
"אמא, שמעתי אתכם. אני לא רוצה לעבור למושב."
ארז התחיל להגיד משהו. מיכל הניפה יד. "תמר, תכנסי למיטה. ניסע בעוד שבועיים לאילת. כמו שתכננו. זה הכול."
היא לא ידעה כמה זה רחוק מלהיות "הכול".
—
בשבועיים שאחר כך ארז כמעט לא דיבר איתה. הוא יצא בבוקר לפני שמיכל קמה, חזר אחרי שכולם ישנו. טלפן לאמא שלו מחדר העבודה, סגר את הדלת.
מיכל הזמינה כרטיסים לאילת. היא מצאה דילים טובים לחופשת סוף אוגוסט, שילמה מקדמה מהבונוס השנתי שקיבלה. כשסיפרה לארז על המועד, הוא רק הנהן.
ביום שמיכל ותמר נסעו, ארז נישק את תמר על המצח ואמר: "אולי אפתיע אתכן."
הוא לא בא.
הן חזרו אחרי חמישה ימים. נוף ים סוף, שנורקלינג, שקיעות כתומות. תמר נרדמה כמעט בכל נסיעה חזרה. מיכל נסעה מהמרכז בכביש שש עם מוזיקה בשקט ועם הרגשה טובה. בפעם הראשונה מזה חודש היא לא חשבה על המושב.
הן הגיעו לדירה בחיפה בשמונה בערב. מיכל הכניסה את המפתח בדלת, אבל המנעול הסתובב בלי התנגדות. מוזר. היא תמיד נועלת פעמיים.
האור בסלון נדלק. מיכל עמדה שם עם התיקים בידיים.
הטלוויזיה החדשה, זו שקנו בנובמבר עם מסך שישים וחמישה אינץ׳ — נעלמה. על הקיר נשארו שלושה חורים שחורים. מיכל נכנסה לאט לחדר השינה. המזגן עבד, אבל הארון של ארז היה פתוח, ריק למחצה.
״אמא!״ תמר צעקה מחדרה. ״אמא, הטאבלט שלי! הוא לא על השולחן! וגם הקינדל!״
מיכל רצתה לומר משהו כמו "אולי שמנו אותו במגירה", אבל הגרון שלה נסגר. היא ניגשה לחדר של תמר, חיבקה אותה בפתח הדלת. ״תמרי, תכנסי לסלון. תכיני לי כוס מים, בסדר? חכי לי שם.״
מיכל הוציאה את הטלפון. ארז לא ענה. היא ניסתה שוב. שוב. בשלישית הוא ענה.
"מה?" קולו נשמע עייף.
"ארז, איפה הטלוויזיה? איפה מכונת הכביסה? איפה הטאבלט של תמר?"
"הכול אצל ההורים שלי. לקחתי את מה שקניתי בכסף שלי ואת מה שההורים שלי נתנו לנו במתנה. הטאבלט — סבא וסבתא קנו לתמר ליום הולדת שמונה. אז הוא שלי."
מיכל השעינה את הגב על הקיר. "אתה הבאת את עצמך דירה למושב בזמן שתמר ואני נופשנו באילת. בלי לשאול. בלי להגיד מילה."
"אמרתי לך. החלטתי. אם את לא רוצה לבוא, אני אבין. אבל אל תתלונני אחר כך."
"ארז." הקול שלה נמוך. "אני לא אבוא. תמר לא תבוא. אתה רוצה להתגרש? יאללה. אני אתמוך בזה. אבל אתה תשלם מזונות ילדים. ואתה תחזיר את הטאבלט של תמר, כי הוא שלה. זה לא משנה מי שילם."
הוא צחק צחוק קצר. "את לא תתגרשי ממני. אין לך אומץ."
"תגיד לי את זה בבית משפט."
—
מיכל שכרה עורכת דין למחרת בבוקר. עו"ד גילת מלר, משרד קטן בכרמל, אישה בת חמישים עם שיער אסוף ומבט ישיר.
"שילמת מקדמה על החופשה באילת מהבונוס?" שאלה גילת.
"כן. מחשבון שלי. חסכונות שלי."
"הדירה רשומה על שמך בלבד, נכון?"
"כן. קניתי אותה לפני שהכרנו. ההורים שלי עזרו לי עם ההון העצמי. זה כתוב בהסכם המכר."
גילת רשמה משהו על נייר. "מזונות על תמר: השכר שלו, פוטנציאל השתכרות, כמה הוא מרוויח?"
"שבעה עשר אלף שקל נטו בחודש. הוא טכנאי מערכות מים במפעל בעכו. עשר שנים באותו מקום."
"העברות לבנק לחשבון של ההורים שלו — יש לך תיעוד?"
"כן. עשר שנים של העברות. אלפיים כל חודש. לפעמים יותר."
גילת הרימה גבה. "עשר שנים. זה מאתיים ארבעים אלף שקל. בלי ריבית."
מיכל הרגישה משהו חד בחזה. לא עצב. לא כעס. משהו אחר. שחרור.
"תגידי לו שאני דורשת שני שליש מדמי המזונות על פי הכנסה. ותגישי בקשה לצו עיקול על חלקו ברכוש המשותף — הכול חוץ מהדירה. הדירה שלי ורק שלי."
—
ארז לא האמין כשקיבל את המסמכים. הוא התקשר באותו ערב.
"את לא רצינית."
"אני מאוד רצינית, ארז."
"את הורסת את המשפחה שלנו. את הורסת את תמר! בשביל מה? בשביל דירה?"
"אני לא הורסת כלום. אני מפסיקה לתת."
"לדעתי את חולמת. בואי נדבר פנים אל פנים."
"תגיע ביום חמישי לעורכת הדין שלי. עד אז תחזיר את הטאבלט של תמר."
הוא לא החזיר. במקום זה הגיע ביום חמישי עם דנה. האחות האחות הגדולה, זו עם שלושת הילדים, התיישבה בחדר ההמתנה של עו"ד מלר עם ידיים שלובות.
ארז נכנס לחדר הישיבות. מיכל וגילת כבר ישבו.
"אני רוצה שתדעי," הוא פתח, "שלא אתן לך כסף. אני אשנה מקום עבודה. אני אעבור למשרה חלקית. את לא תראי שקל."
גילת הדפה לעברו דף. "אדוני. על פי סעיף 4 להסכם הממון שנחתם ב־2019, כל הכנסה משני הצדדים נחשבת משותפת. כולל בונוסים. כולל העברות לבני משפחה. כולל משכורת חלקית. חבל לך לנסות. זה רק מייקר את ההליכים."
ארז החוויר. דנה נכנסה באמצע, בלי לדפוק.
"מיכל, תקשיבי לי. ההורים שלנו עשו הכול בשבילך. את כפוית טובה."
מיכל קמה. "דנה, בעלך — איך קוראים לו, רועי? — הוא זה שמוציא את הירקות מהחממה של אבא שלך. הוא זה שקיבל את הטרקטורון שקנינו בשנה שעברה. אני ראיתי אתכם מעמיסים. אל תדברי איתי על הכרת תודה."
דנה פתחה את הפה, אבל גילת קטעה: "הפגישה נגמרה. ארז, יש לך שבוע להחזיר את הטאבלט. אחרת נוסיף תביעה פלילית על גניבה."
הם יצאו בלי להגיד שלום.
—
הגירושין אושרו כעבור חודשיים. בית המשפט פסק מזונות ילדים בסך שלוש אלף שש מאות שקל בחודש. מיכל ניתקה את החשבון המשותף, סגרה את כרטיס האשראי שהיה על שם שניהם, והעבירה את המשכורת שלה לחשבון חדש בסניף בנק במרכז הכרמל.
היא החליפה מנעולים. קנתה לתמר טאבלט חדש, דגם טוב יותר, וכתבה על פתק: "מאמא. כי מגיע לך."
ארז עבר לגור במושב אצל ההורים. בלי דירה, בלי משכורת של מיכל, עם מזונות שנוכו לו מהבנק כל ראשון לחודש.
ההורים שלו, מתברר, כבר הבטיחו לדנה את הבית. ארז לא ידע. הוא עבד שם כמו פועל: ניקה לולים, טיפל בגינה, תקן גגות, הסיע את אמא שלו למרפאה בקריית טבעון. הוא היה בטוח שזה הבית שלו.
בחודש שעבר הוא התקשר למיכל לראשונה מזה זמן. "אני יכול לבוא לראות את תמר?"
"תוכל לבקר אותה בשבתות, לפי הסדר. תתקשר מראש."
"אני לא יכול בשבת. יש לי עבודה אצל אבא."
"אז תודיע לי כשתפנה."
הוא שתק. בקע מהרקע קול של תרנגולים.
מיכל ניתקה.
—
חצי שנה אחר כך, כשמיכל סידרה את הארון, היא מצאה קופסה ישנה עם ניירת. בין אישורי הביטוח וחשבונות החשמל הישנים היא ראתה דף — אישור שהיא חתמה עליו לפני אחת עשרה שנה: הסכם ממון. סעיף 2, באותיות קטנות: "הדירה בחיפה תירשם על שם הגברת בלבד ותהיה מופרדת מהרכוש המשותף."
ארז היה שם בחתימה. הוא ידע.
הוא ידע כל השנים שהדירה לא שלו. הוא תכנן לשכנע אותה למכור אותה. הוא רצה את הכסף. הוא רצה את הכול.
מיכל קיפלה את הנייר, שמה אותו בחזרה בקופסה, והניחה את הקופסה על המדף הגבוה.
למחרת היא הלכה לבנק וסגרה את חשבון החיסכון המשותף. היא השאירה שם עמלה פתוחה בסך שמונה עשרה שקלים וחצי. לא סגרה את השאלה — רק את החשבון.
