אני לא יודעת למה זה הרגיז אותי כל כך בהתחלה. אולי כי זה התחיל פתאום, בלי שום סיבה. אמא של אסף, ורדה, פשוט התחילה לבוא אלינו כל יום. לא רק בסופי שבוע, כמו פעם. כל יום. היא הייתה נכנסת בסביבות שתיים, מתיישבת בסלון עם דפי צביעה ועפרונות, ויושבת עד תשע בערב. ואז, לפני שהיא עוזבת, היא הייתה פותחת את המקרר שלנו ולוקחת קופסאות.
לא חצי מהעוגה. לא "טעימה קטנה". הכל.
ביום שני לקחה שאריות של עוף עם אורז. ביום שלישי חצי מגש של פשטידה. אתמול חיסלה סיר מלא של מרק ירקות. אני ערבתי את המרק הזה שעתיים, עם עדשים וסלק וקצת כורכום. היא שפכה אותו לקופסה גדולה, חיבוק כזה, ואמרה: "אני אקח למשרד, מחר לא יהיה לי זמן לבשל."
אני שתקתי. בהתחלה. ואז בערב, אחרי שהיא הלכה, התפוצצתי מול אסף.
"אני לא עבדתי כמו חמור אחרי משמרת של עשר שעות כדי להאכיל את אמא שלך משאריות, כמו איזו קבצנית!" אני טרקתי את דלת המקרר. צנצנת של חמוצים ניצלה ברגע האחרון.
אסף הניח את הטלפון על שולחן האוכל. הוא הסתכל עליי כמו על מישהי שהשתגעה. "מה קרה? היא ביקשה לקחת, לא?"
"היא לקחה כל השבוע! כל ערב! היא אוכלת אצלנו כמו עשרה אנשים ואז לוקחת הביתה."
אסף משך בכתפיו. "אז שתקחי. מה אכפת לך? אמא שלי."
המשפט הזה. "אמא שלי." תמיד הוא מבטל ככה, כאילו זה מסביר הכל. אמו גרה לבד בדירה קטנה בשכונת הדר בחיפה. היא הייתה במשך עשרים שנה מנהלת חשבונות בסניף בנק דיסקונט. אישה גאה, מסודרת, תמיד עם חולצה לבנה ועגילים קטנים. היא מעולם לא לקחה מאיתנו אוכל. להיפך, כל פעם שהיינו באים, היא הייתה דוחפת לנו שקיות עם עוגות שמרים, פירות, מלפפונים חמוצים שהיא מכינה בעצמה.
עכשיו היא באה כל יום. יושבת. משחקת עם עומר בן השלוש. ואז מנקה לנו את המקרר.
"אני לא מבין מה הבעיה שלך," אמר אסף, וקם מהכיסא. "זה אוכל. יש לנו מספיק."
"הבעיה היא שאנחנו משלמים משכנתה של שמונת אלפים שקל בחודש! אני קונה מצרכים לפי תקציב. לא לפי תיאבון של מישהי שמעדיפה לחסוך עלינו."
אסף גלגל את העיניים. הוא עשה את זה שוב, אתמול בערב. "היא בטח עייפה. זה הכל."
אני זרקתי את הסמרטוט לכיור. "היא גם לקחה אתמול חצי מהעוגה שאפיתי לכבוד שבת. וכוסות של גבינה. ושתי חבילות של בייגלה."
אסף יצא מהמטבח. הוא לא רצה לשמוע.
אבל אני שמתי לב לפרטים קטנים. ורדה החלה ללבוש חולצות ישנות, עם שרוולים מרופטים. היא הסירה את העגילים. הפסיקה לצבוע את השיער. כשהיא דיברה על העבודה, היא תמיד חייכה חיוך מהיר ומזויף. בעבר היא הייתה מדברת על הבנק שעות, על הלקוחות, על הבוס שלה. עכשיו כל מה שהיא אמרה זה "הכל בסדר, אין חדשות."
יום אחד, אסף נסע למילואים ללילה. עומר נרדם אחרי הצהריים. לקחתי נשימה. אולי אני טועה. אולי היא באמת סתם עייפה. אבל הבטן אמרה לי שמשהו לא בסדר. שמתי תיק, הכנסתי פנימה ציורים של עומר, צנצנת של ריבת תות שהכנתי בקיץ. נוסעת לבד לשכונת הדר. חמש עשרה דקות באוטובוס. אני יורדת ליד הבנק. עולים במדרגות לרחוב צר עם עצי פיקוס.
דפקתי בדלת. הצצתי פנימה. שמעתי צעדים איטיים, כמו מישהי שסוחבת רגליים כבדות. ורדה פתחה. היא עמדה שם בחלוק ביתי דהוי, עם שיער אסוף רופף. הפנים שלה היו חיוורות, והבהלה בהן נראתה כמו חיה שנתפסה בפנסים.
"מאיה? מה את עושה פה?" היא שאלה, וניסתה לחסום את הדלת.
"רק עברתי בסביבה," אמרתי, ודחפתי את עצמי פנימה. "עומר צייר לך כמה ציורים. והבאתי ריבה טרייה."
ורדה גמגמה משהו על בלגן בבית, על כביסה תלויה. אבל אני כבר הייתי במטבח.
המטבח היה נקי. נקי מדי. אין פירור על השיש. אין שום סיר על הגז. אין אפילו קרש חיתוך. רק מים חמים שזורמים מברז ישן. פתחתי את המקרר, בלי לחשוב פעמיים. הדלת נפתחה בקול יבש.
בפנים הייתה צנצנת טחינה ישנה. חצי לימון מצומק. ובמדף התחתון, שתי קופסאות פלסטיק. אחת מהן הכילה את שאריות העוף עם האורז מהשבוע שעבר. השנייה הייתה חצי ריקה, והיה בה את המרק של אתמול. זה הכל.
שום דבר אחר. לא ביצים. לא חלב. לא גבינה. לא ירקות. כלום.
הבטתי שוב. היד שלי רעדה כשסגרתי את הדלת.
מאחורי, ורדה עמדה שמוטת כתפיים. היא לא הסתכלה עליי. האצבעות שלה קיפלו ופתחו את החוטים של החלוק, שוב ושוב.
"אני… אני רק לפני חופש, אז רוקנתי את המקרר," היא אמרה מהר. "כדי ששום דבר לא יתקלקל. מחר אני אסע לשוק לקנות טרי."
אני לא עניתי. על השולחן בצד, ראיתי אריזות ריקות של תרופות. האחת מהן הייתה תרופה יקרה נגד לחץ דם — זאת שאסף אמר פעם שהיא עולה כמו כנף של מטוס, שלוש מאות עשרים שקל לחפיסה. לידה היה ערימה של חשבונות שלא שולמו. חשבון ארנונה לחודשיים, עם יתרה של 3,800 שקל. דף אחד עם אותיות אדומות: "תשלום חוב לפני תביעה".
ורדה ניסתה לדחוף את הדפים מאחורי צנצנת קפה. "זה כלום. זה טעות. אני אסדר את זה מחר."
יצאתי מהדירה. היא לא ליוותה אותי. היא נשארה לעמוד באמצע המטבח הריק, כמו פסל עייף.
בערב אסף חזר. הוא זרק את תיק המילואים על הרצפה. אני עמדתי מולו, עם הידיים על המותניים.
"לאמא שלך אין מה לאכול. שמעת? אפס. כלום."
אסף התחיל להוריד את המעיל. "מה פתאום? היא אמרה שהיא לפני חופש. מחר היא תיסע לשוק."
"היא משקרת," אמרתי. "במקרר שלה יש רק טחינה ישנה וחצי לימון. ושאריות מהאוכל שלנו. זה מה שהיא אוכלת. שאריות."
הוא קפא. המעיל נפל על הספה. הוא הסתכל עליי כמו שרואה בפעם הראשונה. "את מדברת שטויות. יש לה משכורת טובה. פנסיה. חסכונות."
"איזו משכורת, אסף? תחשוב. היא באה אלינו כל יום. כל יום! איזה בנק נותן חופש של שלושה שבועות? והיא לקחה אוכל כל הזמן. והחשבונות שלה לא משולמים."
אסף נעמד. "וואי. וואי וואי וואי." הוא תפס את הראש. "אבא שלי היה אומר שהיא מסתירה דברים."
נסענו לשם ברכב, בלי המילה. עומר השארנו אצל השכנה. ארבעים דקות. ורדה פתחה מהר. כשראתה את שנינו, היא התכווצה כמו בלון שהתרוקן. היא הסתובבה פנימה, ידיים בתוך השרוולים.
אסף ניגש ישר למקרר. פתח. עמד ככה דקה, בלי לזוז. הוא הסתכל על צנצנת הטחינה, על חצי הלימון, על הקופסה הריקה. ואז הוא הסתובב אליי, וראיתי איך הסנטר שלו רועד.
"אמא. מה קרה?"
ורדה התיישבה על כיסא. היא הסתכלה על הידיים שלה. "שום דבר. אני מסתדרת."
"איך את מסתדרת, עם קופסה של אורז ישן?" אסף צעק, והקול שלו נשבר.
היא הרימה את הראש. העיניים שלה היו יבשות, אבל הקול שלה נמוך. "פיטרו אותי. לפני חודש וחצי. הביאו מישהי צעירה, חברה של מישהו. אמרו לי שהגיל שלי מכביד. שאני איטית. שישבתי על הכיסא יותר מדי זמן."
אסף שקע מולה על הרצפה. "בלי פיצויים?"
"היו פיצויים קטנים. הכל הלך לתרופות ולחשבונות. נשארתי עם מעט. שילמתי על הארנונה, על החשמל. נשאר לי אלף שקל לחודש לאוכל. אז באתי אליכם. לא רציתי להפריע. לא רציתי לבקש."
היא עצרה. נשמה. "התביישתי."
אסף חיבק את הברכיים שלה. הוא לא אמר כלום. רק נשם לתוך הידיים.
אני עמדתי שם, ליד הדלת. כל הכעס שלי — פתאום הוא זז. הוא הפך למשהו אחר. למשהו כואב, כבד. ורדה, האישה הזאת שתמיד באה עם עוגות וצנצנות, חיה על שאריות שלנו. מפחדת לבקש חצי פרוסת לחם מהבן שלה.
אסף קם. הוא לקח מעיל מהמתלה. "אמא. קחי תיק. אנחנו הולכים לסופר."
היא ניסתה לסרב. "אני לא צריכה צדקה."
"זה לא צדקה, זאת החובה שלי. קחי תיק."
הוא לקח אותה לרמי לוי. חזרו אחרי שעה וחצי. אני שמעתי אותם עולים במדרגות, ורדה צוחקת ממשהו. הדלת נפתחה. היא אחזה שקיות מלאות: לחם, גבינות, עוף, אורז, ירקות, חמאה, קפה. אסף סידר הכל בארון. המקרר שלה הפך להיות צבעוני, מלא.
הוא גם שילם את כל החשבונות דרך האפליקציה. אני ראיתי אותו יושב על הספה, בוהה במסך של הטלפון, מקליד סכומים. 3,800 שקל לארנונה. 780 שקל לחשמל. עוד 240 שקל לוועד הבית. הוא שילם הכל. בלי לדבר.
אבל אני ישבתי באותו לילה, אחרי שחזרנו הביתה, ופתחתי את האפליקציה של הבנק שלי. כבר חשבתי על זה בדרך. אסף שילם את החשבונות, אבל ורדה עדיין תצטרך להסתדר החודש. תרופות. אוכל. תחבורה. מה יקרה בחודש הבא? אני יודעת איך זה נגמר. היא תתחיל שוב לחסוך, שוב תתבייש, שוב תביא את עצמה לאפס. לא.
הקלדתי את המספר שלה. 5,000 שקל. בדיוק מה שנשאר מהחיסכון הקטן שלי. כתבתי בהערה: "לא מחזירה. נקודה."
שלחתי.
ורדה התקשרה אליי שתי דקות אחרי. הקול שלה היה רועד. "מאיה, מה עשית? למה?"
"כי גם את שווה ארוחת צהריים טרייה, לא רק שאריות," אמרתי. "ושלא אצטרך לריב שוב על המרק."
היא שתקה. ואז היא אמרה, "אני לא יודעת איך להודות לך."
"תביאי לי ריבה שלך," אמרתי. "בלי תירוצים."
שלושה ימים אחר כך, היא באה אלינו עם סיר מלא של עוף אפוי עם תפוחי אדמה. היא הניחה אותו על השיש. "הכנתי. תגידו לי אם יש יותר מדי מלח."
אסף הסתכל עליה, ואז עליי. הוא לא הבין למה ורדה פתאום מבשלת. אני רק הנחתי כף על השיש. "בוא נאכל. כולנו."
