— בבתים מכובדים, יקירתי, לא שותים מדברים כאלה.
חמותי, רבקה, החזיקה את הספל הדק של סבתא שלי בשתי אצבעות, כאילו הוא מלוכלך. על החרסינה היו ורדים דהויים ושוליים מוזהבים שכבר נשחקו. בעיניה זה היה זבל ישן. בעיניי זה היה זיכרון מהאישה שגידלה אותי כשאמא שלי עבדה משמרות כפולות.
רבקה הסתכלה על הספל, עיקמה את הפה, ושחררה את האצבעות.
הצליל של החרסינה נשברת על הרצפה מילא את המטבח.
עמדתי בכניסה עם שקיות מהסופר בידיים. חזרתי ממשמרת לילה בבית מרקחת בירושלים. הידיים כאבו לי, הגב שרף, וכל מה שרציתי היה מקלחת ושקט.
— מה את עושה?
— מסדרת לכם את הבית, ענתה רבקה. סוף סוף עברתם לדירה נורמלית. לא צריך להביא לפה דברים מהמחסן של ההיסטוריה.
הסתכלתי לפח. בין קליפות ירקות ראיתי את השברים של הספל. ואז גם את מסכת הפנים היקרה שלי, הסרום, הוויטמינים. בקבוקון הזכוכית ששמרתי כסף חודשיים בשבילו היה פתוח ומלוכלך משאריות אוכל.
בעלי, ניר, עמד במסדרון ולא אמר מילה.
כבר ארבעה חודשים הוא לא עבד. הוא אמר שהוא “מחפש כיוון”. בינתיים הכיוון שלו היה הספה, קונסולת משחקים וחלומות על עסק אינטרנטי בלי כסף, בלי תוכנית ובלי לקוחות. המשכנתה הייתה על שמי. החשבונות על שמי. הקניות, התרופות, הכול — אני.
אתמול היה יום ההולדת השישים וחמש של רבקה. ניר שכנע אותי שמגיע לה משהו מכובד. אחרי בונוס קטן שקיבלתי, קניתי לה סוף שבוע בספא בים המלח. טיפולים, ארוחות, חדר יפה. המעטפה עדיין הייתה על השולחן, ליד קערת הסוכר.
— הספל הזה היה של סבתא שלי, אמרתי בשקט.
רבקה משכה בכתפיים.
— צריך לדעת לזרוק ישן. מי שנאחזת בגרוטאות לא מתקדמת בחיים.
הרגשתי עייפות גדולה הופכת למשהו אחר. קר. צלול.
לקחתי את המעטפה.
ניר זז סוף סוף.
— מאיה, מה את עושה?
— מפנה מקום לדברים חדשים.
רבקה הבינה מיד.
— אל תעזי.
לא זרקתי את השובר לפח. התקשרתי למלון.
— שלום, אני רוצה לבטל הזמנה על שם רבקה אלוני. כן, התשלום נעשה בכרטיס שלי. אבקש החזר לאותו כרטיס.
רבקה התחילה לצעוק. ניר לחש שאני מגזימה. שאני מביכה אותו. שאמא שלו רק רצתה לעזור.
סיימתי את השיחה רק אחרי שקיבלתי אישור ביטול.
— היא לא עזרה, אמרתי לניר. היא שברה זיכרון שלי וזרקה דברים שקניתי בכספי. ואתה עמדת כמו אורח בבית שאני משלמת עליו.
רבקה התנפחה.
— זה הבית של הבן שלי!
— לא. זו הדירה שלי. במסמכים, בבנק ובמציאות.
השקט אחר כך היה כבד.
בערב שמתי מול ניר דף עם כל התשלומים של ארבעת החודשים האחרונים.
— יש לך חודש למצוא עבודה אמיתית ולהשתתף. אם לא, אתה חוזר לגור עם אמא שלך. אני לא אמשיך לממן גבר שמסתתר מאחורי שקט בזמן שמוחקים אותי מהבית שלי.
הוא כעס. אחר כך שתק. אחר כך, בפעם הראשונה, באמת חיפש עבודה.
רבקה לא באה חודש. כשהגיעה, היא דפקה בדלת. לא נכנסה עם המפתח. דפקה.
ביד הייתה קופסה קטנה.
— מצאתי ספל דומה בשוק הפשפשים, אמרה. זה לא אותו דבר.
— שום דבר כבר לא אותו דבר, עניתי. אבל תודה.
מאז היא שואלת לפני שהיא נוגעת. ניר עובד במחסן של חברת ציוד רפואי. לא חלום חייו, אבל חיים אמיתיים מתחילים לפעמים דווקא ממשכורת רגילה.
ואת אחד השברים של הספל שמרתי.
כדי לזכור: לפעמים הגבול שלך נשמע כמו רעש של חרסינה נשברת.
אבל אחריו הבית נהיה סוף סוף שלך.
