— תה? — שאלה הכרטיסנית והגישה לי כוס נייר חמה.
נסעתי ברכבת לילה מחיפה לבאר שבע. הקרון כבר התחיל להירדם. אנשים סגרו תיקים, כיבו מסכים, נשענו על חלונות. היה ריח של קפה, כריכים עטופים בנייר כסף ומזגן ישן.
בתחנה בתל אביב עלה זוג צעיר.
הבחורה לבשה שמלה מקומטת והחזיקה תיק בד גדול קרוב לחזה. הבחור סחב שתי מזוודות. מתוך התיק נשמע פתאום:
— מיאו.
כמה ראשים הסתובבו.
הכרטיסנית, רות, התקרבה.
— מה יש לכם שם?
הבחור בלע רוק.
— דברים אישיים.
— דברים אישיים לא עושים מיאו.
הבחורה הידקה את התיק אליה.
— זה החתול שלנו. ג׳ינג׳י. הוציאו אותנו היום מהדירה כי בעל הבית לא מוכן לבעלי חיים. אנחנו נוסעים לסבתא שלי ליד אופקים. שם לפחות יהיה לו מקום.
— בלי אישור מתאים אי אפשר — אמרה רות. — יש נהלים.
— בבקשה — אמרה הבחורה. — אין לנו לאן ללכת הלילה.
בקרון התחילו לחישות. אישה מבוגרת אמרה:
— חוקים הם חוקים.
חייל שישב ליד הדלת אמר:
— אבל מה, יורידו אותם באמצע הלילה בגלל חתול?
אני הבטתי בבחורה ונזכרתי בכלבה הזקנה שלי, שפעם העליתי לאוטובוס בניגוד לכללים, ורק נהג אחד טוב לב עצם עין. יש חסדים קטנים שאדם זוכר כל החיים.
— אולי אפשר למצוא פתרון? — שאלתי. — שישבו בקצה, שישלמו תוספת.
רות עמדה לענות, אבל אז הרוכסן של התיק נפתח.
ראש ג׳ינג׳י יצא. אחריו כפה. ואז החתול קפץ לרצפה.
— ג׳ינג׳י! — צעקה הבחורה.
הקרון התעורר בבת אחת. החתול רץ מתחת למושבים, עבר בין רגליים, הפיל בקבוק מים, גרם לילד לצחוק ולאישה המבוגרת לצרוח. הבחור רדף אחריו חסר אונים.
— אמרתי לכם! — קראה רות.
ג׳ינג׳י זינק על המושב, ומשם אל המדף העליון, ליד גבר שישן עד אז עם הפנים לקיר.
כולם עצרו.
הגבר הסתובב לאט. הוא נראה בן חמישים בערך, עייף מאוד, עם עיניים של אדם שלא דיבר עם אף אחד כבר הרבה זמן. החתול התיישב לידו והתחיל ללקק את הכפה.
— אני אקח אותו — אמר הבחור.
— לא — אמר הגבר בקול צרוד. — תנו לו רגע.
הוא ליטף את הפרווה בזהירות.
— היה לנו חתול כזה. שמש. של אשתי. אחרי שהיא נפטרה, הוא נעלם. אולי חיפש אותה.
הקרון שתק.
הגבר הביט בכרטיסנית.
— אני אשלם מה שצריך. רק אל תורידי אותם בלילה. לא בגלל חתול שמחפש בית.
רות הסתכלה עליו, ואז על הזוג, ואז על החתול שהתחיל לגרגר.
האישה המבוגרת נאנחה.
— יש לי קצת טונה בכריך. אבל שלא יבוא אליי למיטה.
מישהו נתן סיכת ביטחון לתיק. החייל מצא חוט לקשור את הרוכסן. אמא עם ילד הוציאה מגבונים. בתוך כמה דקות כל הקרון, שהיה מוכן לריב, הפך לצוות הצלה של חתול אחד.
רות רשמה משהו בפנקס.
— הוא נשאר סגור. או ליד האדון הזה, אם הוא רגוע. בבאר שבע תטפלו במסמכים כמו שצריך.
הבחורה לחשה:
— תודה.
ג׳ינג׳י נשאר ליד הגבר עד הבוקר. הוא ישן על השמיכה שלו, והגבר החזיק עליו יד כאילו פחד שגם הוא ייעלם.
לפני שירד, הגבר נתן לזוג פתק.
— אם סבתא לא תוכל להשאיר אותו, תתקשרו. הבית שלי ריק מדי.
הבחורה חייכה דרך דמעות.
— אולי הוא ידע למי לקפוץ.
הגבר הביט בחתול.
— אולי.
כשהרכבת המשיכה, רות עברה ואספה כוסות.
— בפעם הבאה עם אישורים — אמרה בקול קשוח.
ואז הוסיפה בשקט:
— אבל הוא באמת יפה.
באותו לילה חתול אחד הפר תקנה.
ובדרך הזכיר לקרון שלם שחוק בלי רחמים הוא רק דלת סגורה, ולפעמים כל מה שמציל אדם הוא מיאו קטן במקום הנכון.
