— יש לך שבוע לצאת מהדירה. אני מביא לכאן את האישה החדשה שלי.
נועה עמדה באמצע הסלון ולא זזה.
הדירה הקטנה בחיפה הייתה של סבתא שלה, אסתר. שני חדרים בבניין ישן, רצפה מצוירת, מרפסת צרה אל הים וריח של ספרים ישנים בתוך הארון. נועה ירשה אותה לפני החתונה, רשמה הכול כחוק, ושמעה מסבתא משפט שלא שכחה:
— אישה צריכה מקום שאף אחד לא יכול לגרש אותה ממנו.
כשאיתן עבר לגור איתה אחרי החתונה, הוא הביא מעט בגדים והרבה הבטחות. הוא מכר את הדירה הקטנה שהייתה לו בקריות ואמר שהכסף ילך לעתיד שלהם. העתיד התברר כאופנוע, מערכת קולנוע ביתית, בגדים יקרים וחודשים של „רעיון עסקי” שלא הפך לכלום.
נועה עבדה בחברת שילוח. היא שילמה חשבונות, קניות, ביטוח, תיקונים. איתן החליף עבודות, דיבר על הזדמנויות, על משקיעים, על זה שהיא לא מבינה גברים עם חזון.
בחודשים האחרונים הוא התחיל לחזור מאוחר. הטלפון שלו היה תמיד ביד. הודעות נמחקו מהר. היא לא חיפשה. האמת מצאה אותה לבד.
תמונה בפייסבוק של מועדון אופנועים. איתן עומד עם יד סביב אישה צעירה עם שיער שחור ארוך. הכיתוב: „איתן ומאיה, הזוג הכי יפה בטיול.”
בערב נועה שאלה:
— מי זאת מאיה?
איתן אפילו לא התבלבל.
— מישהי שמבינה אותי. איתך הכול נהיה קטן.
— קטן? הדירה שלי קטנה, המשכורת שלי קטנה, או הסבלנות שלי?
הוא נאנח.
— אל תעשי דרמה. ניפרד יפה. את תצאי לשבועיים לאמא שלך, אחר כך תמצאי משהו. אני נשאר כאן. מאיה תעבור אליי.
נועה שתקה.
לא מפחד.
מתדהמה.
אחר כך ניגשה למגירה, הוציאה תיק מסמכים והניחה אותו על השולחן.
— אתה לא נשאר כאן.
— אני גר פה חמש שנים.
— גרת. לא קנית. לא ירשת. לא שילמת. גרת.
הוא צחק.
— נראה אותך מוציאה אותי.
למחרת עורך הדין שלה התקשר אליו. אחרי השיחה, איתן כבר לא צחק. התברר שהדירה היא רכושה הבלעדי. לא הייתה לו זכות להביא אליה אישה אחרת, לא זכות לגרש את נועה, ולא זכות להחליט עבורה מה יקרה בבית של סבתא אסתר.
מאיה הגיעה אחרי יומיים. היא עמדה ליד הבניין עם תיק קטן.
— הוא אמר שהדירה שלו, אמרה בשקט.
נועה הביטה בה בלי שנאה.
— הוא אמר לי שנים שהוא עוד רגע מצליח.
מאיה הורידה את העיניים.
— אני לא ידעתי.
— עכשיו את יודעת.
איתן ארז בכעס. זרק מילים כמו סכינים: קמצנית, נקמנית, לבד תישארי. נועה לא ענתה. היא רק ספרה את הקופסאות עד שהמסדרון התרוקן.
כשהדלת נסגרה, היא הזמינה מנעולן.
בערב שטפה את הרצפה, החזירה למדף את התמונה של סבתא אסתר, וישבה במרפסת עם כוס תה.
הבית היה שקט.
לא ריק.
שקט.
ולפעמים זה כל ההבדל בין חיים עם אדם שמנצל אותך לבין חיים שחוזרים סוף סוף להיות שלך.
