— גברת, את יודעת אם האוטובוס למושב כבר עבר?
רחל בן-עמי הרימה עיניים מהספסל בתחנה. מולה עמד גבר בן חמישים ומשהו, מתנשף, עם מעיל עבודה, מכנסי טרנינג ותיק ישן על הכתף. היה לו שפם. רחל לא אהבה שפמים. הם הזכירו לה אנשים שמדברים בקול רם מדי.
— לא יודעת — אמרה בקרירות.
— אבל את מחכה לאוטובוס, לא?
— אני לא מחכה לכלום.
המילים יצאו לה מהר מדי, אבל היו נכונות.
שעה קודם יצאה מהדירה שלה בפתח תקווה כי השקט התחיל ללחוץ על הקירות. רחל חיה לבד כל חייה ואהבה את זה. לא בעל, לא ילדים, לא כלים של מישהו אחר בכיור. היא עבדה שלושים שנה כמנהלת חשבונות במסעדת „תור הזהב“ בתל אביב. חתונות, בר מצוות, מוזיקה, מלצרים, חשבוניות. תמיד היו אנשים סביב.
לפני שנה הגיע בעלים חדש. צעיר, עם מחשב נייד ומילים כמו „התייעלות“ ו„מערכת חדשה“. הוא אמר שרחל לא מתאימה לקצב. היא יצאה לפנסיה לפני שהספיקה לרצות בכך.
בהתחלה זה היה נעים. לקום בלי שעון. ללכת לים. לשתות קפה באמצע היום. אחר כך הימים התחילו להיראות אותו דבר. הטלפון לא צלצל. אף אחד לא שאל אם אכלה. אף אחד לא חיכה.
הגבר התיישב לידה.
— אז פספסתי. טוב, אשב פה עד הבוקר. קריר, אבל נסתדר.
— על ספסל?
— אין מונית למושב בשעה כזאת. ואם יש, זה חצי משכורת.
הוא פתח את התיק.
— רוצה כריך? נקניק. לא בריאות, אבל נשמה.
— אני לא לוקחת אוכל מזרים.
— אז תכירי אותי קודם. אני משה. משה פרץ. עובד שמירה. פעם הייתי במסגרייה, נסגרה. אמא שלי זקנה, תרופות יקרות, אז עובדים.
הוא דיבר בפשטות. לא התלונן. רק אמר.
רחל רצתה להישאר קרה, אבל ריח הלחם הטרי ניצח. היא לקחה ביס. אחר כך עוד אחד.
משה חייך.
— ידעתי. מי שיושב בלילה בתחנה בלי לחכות לכלום, צריך תה מתוק.
הוא מזג לה מכסה מלא תה מהתרמוס. תה חזק, מתוק מדי, חם מדי. ופתאום רחל נזכרה בילדותה, בילד מהכיתה שהיה נותן לה חצי פיתה כשאמא שכחה לשלוח אוכל.
— איפה את גרה? — שאל.
היא הצביעה על הבניין ממול.
— שם.
— אז לכי הביתה, רחל. קר.
הוא אמר את זה בלי לבקש כלום. בלי לרמוז. זה מה ששבר את ההגנה שלה.
— בוא איתי — אמרה פתאום. — לא תישן פה.
משה כמעט הפיל את התרמוס.
— גברת רחל, אני איש זר.
— נכון. לכן תישן בסלון. והדלת שלי תישאר נעולה. ואם תעשה שטות, יש לי מערוך כבד.
הוא צחק.
בבוקר היא התעוררה מרעש קטן. משה עמד בשירותים ותיקן את הניאגרה.
— היה לך נזילה. חשבתי שאולי זה שווה חביתה.
רחל עמדה בפתח ולא הבינה למה הלב שלה קל.
— חביתה עם עגבנייה?
— אם יש גם בצל, אני מסודר.
הוא נשאר עד המשמרת הבאה. אחר כך בא להחזיר כלי עבודה. אחר כך להביא רימונים מהעץ של אמא שלו. אחר כך לתקן את מכונת הכביסה. רחל התחילה לבשל שוב כמו במסעדה: פשטידות, דגים, מרקים. משה אכל ואמר:
— רחל, אני חושב שלא פספסתי אוטובוס. אני חושב שהגעתי לתחנה הנכונה.
היא הייתה צוחקת, אבל בפנים משהו היה נמס.
היום הם חיים יחד. משה עובד לילות, ורחל מחכה לו עם תה. הם נוסעים לאמא שלו במושב, אישה בת שמונים ואחת עם עיניים חדות, שאמרה לרחל בפעם הראשונה:
— סוף סוף מישהי שתכריח את הבן שלי לאכול כמו בן אדם.
רחל לא חיכתה לאוטובוס באותו לילה.
היא חיכתה שמישהו יזכיר לה שאדם יכול להיות לבד שנים ולא לדעת עד כמה הוא מתגעגע לשמוע עוד נשימה בבית.
לפעמים הגורל מגיע מתנשף, עם תיק ישן, כריך נקניק ותרמוס תה.
ולפעמים בדיוק בגלל שהוא פספס את האוטובוס — הוא מגיע בזמן.
