— סידרתי הכול. נועה מביאה אותם מחר בערב, אז תפני את החדר הגדול למעלה.
אמיר זרק את מפתחות הרכב על השיש וניגש למקרר. יעל עמדה במטבח של הבית הקטן שלה בגליל, עם כוס תה קר ביד. בחוץ נשמעו צרצרים, ובתנור היה עוף עם רוזמרין. זה היה הערב הראשון של החופש שלה.
חודשיים חיכתה לזה. אחרי שנה קשה במשרד רואי חשבון בתל אביב, אחרי דוחות, בדיקות, לקוחות עצבניים ולילות בלי שינה, היא חלמה רק על הבית הזה. הבית שסבתא שלה השאירה לה. קירות אבן, מרפסת קטנה, עץ תאנה בחצר ושקט.
— את מי נועה מביאה? — שאלה.
— את הילדים. מי עוד? מיקה, רומי ואיתי. היא ויובל מצאו דיל מטורף ליפן. טיסות, מלונות, הכול. הם לא יכולים לוותר.
יעל נשמה לאט.
אחותו של אמיר הייתה מסוג האנשים שהכאוס הולך אחריהם כמו צל. התאומות בנות השש שלה היו מתוקות אבל בלתי ניתנות לעצירה, ואיתי בן הארבע היה מסוגל להפוך חדר מסודר למחסן צעצועים בתוך שמונה דקות.
— ואתה החלטת שהם יהיו כאן?
— ברור. את בחופש. הבית גדול. אוויר טוב. מה כבר יש לך לעשות?
יעל הניחה את הכוס.
— לנוח.
אמיר צחק.
— נו, תנוחי איתם. ילדים זה שמחה.
ואז התחילו ההוראות. מיקה בלי מוצרי חלב. רומי בלי גלוטן. איתי לא אוכל ירקות אם לא טוחנים לו אותם. נועה לא מרשה אוכל מוכן. צריך לבשל טרי. שעה אנגלית ביום. אותיות לאיתי. בלי מסכים. הרבה יציאות לחצר. כסף לקניות? „יעל, אל תהיי קטנונית, יש לך ירקות בגינה.”
— הגינה שלי — אמרה. — הבית שלי. החופש שלי.
אמיר קימט את המצח.
— אנחנו נשואים. למה הכול אצלך „שלי”?
— כי אתה אומר „שלנו” רק כשאתה רוצה לתת משהו ששייך לי.
הוא נפגע מיד.
— כבר הבטחתי לנועה. אל תעשי לי בושות.
— אתה עשית לעצמך. הבטחת עבודה של חמישה שבועות למישהו אחר.
באותו לילה יעל לא ישנה. בבוקר התקשרה לנועה.
— הילדים לא באים אליי.
נועה חשבה שהיא צוחקת.
— אמיר אמר שסגור.
— אמיר לא שאל אותי.
— יש לנו טיסות!
— ויש לכם ילדים.
השיחה נגמרה בכעס. נועה כתבה לה הודעות ארוכות על משפחה, על עזרה, על זה שיעל „גם ככה בלי ילדים ולא מבינה”. המשפט הזה פגע, אבל יעל לא נתנה לו לפתוח את הדלת.
למחרת הם הגיעו בכל זאת. שני תיקים לכל ילד, שקיות עם אוכל מיוחד, רשימת הוראות, ושלושה ילדים שכבר רצו לכיוון החצר.
יעל עמדה בכניסה.
— מצאתי לכם צימר פנוי במושב ליד. שלחתי קישור. יש גם בייביסיטר מקומית לפי שעה. כאן הם לא נשארים.
יובל כעס.
— את באמת תעשי את זה לילדים?
יעל הסתכלה עליו.
— לא. אתם עשיתם להם את זה כשבניתם טיול בלי פתרון לילדים.
אמיר לחש:
— תפתחי את הדלת.
— לא. אם אתה רוצה לשמור עליהם, קח חופש ותישן איתם בצימר.
הוא שתק.
בפעם הראשונה, הרעיון הנדיב שלו פגש את המציאות.
הטיול ליפן נדחה. חלק מהכסף הלך לאיבוד. נועה לא דיברה עם יעל שבועיים. אמיר כעס יותר זמן. אבל בבית של יעל היה שקט.
והשקט הזה ריפא אותה.
היא קראה ספרים, ישנה בלי שעון, אכלה אבטיח במרפסת, לא הכינה שלושה תפריטים, לא לימדה אנגלית, לא חיפשה גרביים אבודות. היא נזכרה שאישה לא נולדה להיות הפתרון הזמין של כל משפחה.
אחרי כמה שבועות אמיר ישב לידה במרפסת.
— לא הבנתי כמה זה הרבה — אמר.
— כי לא אתה היית אמור לעשות את זה.
הוא הוריד את הראש.
— סליחה.
זו לא הייתה סוף כל הבעיות שלהם. אבל זו הייתה התחלה של כלל חדש: בבית הזה לא נותנים את הזמן של יעל בלי לשאול את יעל.
לפעמים אהבה למשפחה מתחילה דווקא במילה אחת ברורה:
לא.
