— אמא, רק אל תילחצי. כבר ארזנו לך את הדברים.
חנה עמדה במסדרון של הדירה שלה בחולון ולא הבינה מיד מה שמעה. הרגל הימנית עדיין נגררה אחרי האירוע המוחי. המקל שבידה הרגיש זר, משפיל, כאילו מישהו נתן לה תפקיד של אישה זקנה לפני שהסכימה לקבל אותו.
הבן שלה, אייל, עמד ליד הדלת ושיחק במפתחות של הרכב.
מהמטבח יצאה אשתו, מירב, עם חיוך מסודר מדי.
— מצאנו לך מקום נהדר לשיקום, חנה. בית אבות פרטי. אוכל, אחיות, השגחה. זה לטובתך.
חנה הסתכלה מעבר אליה, אל החדר שלה.
הדלת הייתה פתוחה.
הארון הישן נעלם. השידה עם התמונות של בעלה המנוח נעלמה. במקום המיטה שלה עמד שולחן מחשב של הנכד בן השש עשרה, יונתן. על הרצפה היו משקולות, אוזניות ונעליים.
— מה עשיתם לחדר שלי?
אייל השפיל מבט.
— אמא, יונתן כבר גדול. הוא צריך פרטיות. הוא לא יכול לישון בסלון לנצח.
— ואני יכולה לישון איפה שתחליטו?
מירב קיפלה ידיים.
— את אחרי אירוע מוחי. את צריכה טיפול. אני לא יכולה להרים אותך בלילה, להחליף, לנקות, לבשל. יש לי חיים.
יש לי חיים.
חנה הרגישה את המילים כמו סטירה.
לפני שבע שנים היא הכניסה אותם לדירת השלושה חדרים שלה. „רק עד שנחסוך למשכנתא.” היא שילמה חשמל, מים, קניות. שמרה על יונתן כשהיה קטן. בישלה מרק כשמירב הייתה עייפה. נתנה להם בית, וחשבה שזה מה שאמא עושה.
עכשיו, כשהיא חזרה מבית החולים, הבית שלה כבר חולק מחדש.
— אני לא נוסעת.
מירב חייכה בלי חום.
— החודש הראשון כבר שולם.
— מכספי מי?
אייל לא ענה.
הם לקחו אותה בכל זאת. המקום היה בבניין ישן מאחורי שער ברזל. בשלט כתוב „סתיו נעים”, אבל בפנים היה ריח של אקונומיקה, אוכל קר ועצב שלא פותחים לו חלון.
אישה בקבלה דחפה טפסים.
— תחתמי כאן על כניסה מרצון.
חנה הסתכלה עליה.
— מרצון?
מירב לחשה בכעס:
— די לעשות בושות.
חנה לקחה את העט, הניחה אותו בחזרה ואמרה:
— אני לא חותמת על שקר.
אייל התחנן:
— אמא, בבקשה. יונתן כבר סידר את החדר.
משהו בחנה התיישר.
— אז תחזירו אותו.
הדרך חזרה הייתה שקטה. בבית מירב זרקה את התיקים במסדרון.
— אנחנו לא עוזבים. החדר של יונתן עכשיו.
חנה הלכה לאט למטבח, התיישבה, והצביעה על הכיסא מולה.
— אייל, שב.
— אמא, מספיק.
— לא. עכשיו אני מתחילה.
הוא לא ישב.
— הדירה הזאת שלי. לא שלך. לא של מירב. שלי. נתתי לכם לגור כאן כי הייתם בני משפחה. היום ניסיתם להוציא אותי מהבית שלי כאילו אני רהיט שלא מתאים לעיצוב החדש.
מירב צחקה.
— ומה תעשי? תזרקי אותנו?
— כן. כחוק. עם מכתב. עם עורך דין. ועם מנעול חדש.
למחרת חנה התקשרה לשכנה, אחר כך לעורך דין, אחר כך לבנק. היא החליפה קודים, ביטלה את הכרטיס שמירב „עזרה” להשתמש בו, וגילתה שהפנסיה שלה שילמה את המקדמה לבית האבות.
אייל בא בערב לבד.
— אמא, לא רציתי לפגוע. מירב לחצה. אני הייתי מבולבל.
— כשאמא שלך חלשה, אתה לא אמור להיות מבולבל. אתה אמור להיות בן.
הוא בכה.
חנה לא צעקה.
— יש לכם חודש.
הם עזבו אחרי חמישה שבועות. יונתן בא בסוף, החזיק את התיק שלו ובקושי הביט בה.
— סבתא, לא ידעתי שזה ככה. חשבתי שאת רוצה שיקום.
חנה נגעה בלחי שלו.
— אתה יכול לבוא. אבל תדפוק בדלת. זה החדר שלי. זה הבית שלי.
היא החזירה את המיטה ליד החלון. את התמונה של בעלה לשידה. את העציץ למקום שבו תמיד עמד. הפיזיותרפיסטית באה פעמיים בשבוע. חנה למדה ללכת לאט, אבל ישר. לדבר בשקט, אבל ברור.
היא לא חזרה להיות כמו פעם.
היא חזרה להיות בעלת הבית של חייה.
