איתן היה נהג משאית כמעט שלושים שנה.
הכבישים היו הבית השני שלו, ולפעמים נדמה היה שגם הראשון. הוא הכיר תחנות דלק בדרום, מסעדות דרכים בצפון וחניונים ליד מחלפים טוב יותר משהכיר את הרחוב שבו גר. ידע איפה הקפה נסבל, איפה המקלחות נקיות, ואיפה לא כדאי להשאיר את המשאית בלי עין פקוחה.
בבית חיכו לו אשתו דפנה ושני הבנים. הוא אהב אותם. דווקא בגלל זה היה כל הזמן בדרך.
— עוד קצת, היה אומר בטלפון. — נעזור לאיתי עם הלימודים, נסגור חובות, ואז אקח פחות נסיעות.
דפנה כבר לא הייתה מתווכחת. היא רק שאלה:
— ומתי „אחר כך” מגיע?
ערב אחד, ליד מחסן באזור באר שבע, הוא מצא גור חתולים ג’ינג’י. רזה, מלוכלך, עם עיניים ירוקות וחוצפה של מי שהחליט לשרוד בכל מחיר. איתן נתן לו חתיכת שניצל מהפיתה שלו.
הגור אכל, התעטש, ואז קפץ לתא הנהג והתיישב על הכיסא לידו.
— לא, חמוד. אני לא פותח גן חיות על גלגלים.
הגור עצם עיניים.
וכך נולד שותף.
איתן קרא לו ג’ינג’י. תוך כמה חודשים ג’ינג’י הפך לחלק מהמשאית. הוא ישן על המושב, טייל על הדשבורד, הקשיב לרדיו בקשר כאילו הבין כל מילה, ובמסעדת הדרכים „אצל רחל” כבר ידעו:
— לך קציצות, ולג’ינג’י עוף בלי תבלינים?
— בדיוק, היה איתן מחייך.
הנהגים צחקו עליו, אבל כולם חיכו לראות את החתול. לפעמים, בלילות הארוכים, איתן היה מדבר אליו יותר מאשר דיבר עם בני אדם.
ואז הבן הצעיר התקבל למכללה.
הכסף לא הספיק.
איתן התחיל לקחת עוד נסיעות. עוד לילה. עוד קו. עוד העמסה. הוא אמר לעצמו שהוא רגיל. שגברים כמוהו לא נשברים. שעייפות היא רק מילה.
על כביש חשוך ליד קריית גת, אחרי שעות ארוכות מדי, העיניים שלו נסגרו.
המשאית ירדה מהכביש.
כשהתעורר בבית החולים, דפנה ישבה לידו.
— ג’ינג’י? — שאל מיד.
דפנה כיסתה את הפה ביד.
סיפרו לו שהחתול יצא איכשהו מתא הנהג המרוסק ורץ לכביש. הוא קפץ מול מכוניות, צרח, חזר לשוליים ושוב לכביש, עד שנהג אחד עצר. ג’ינג’י רץ ממנו אל המדרון וחזר שוב, כאילו דרש שיבוא אחריו. כך מצאו את המשאית והזעיקו את 101.
איתן נשאר בחיים בזכותו.
אבל ג’ינג’י נעלם.
אחרי השחרור מבית החולים איתן לא הסכים לנוח. דפנה הסיעה אותו למקום התאונה. הוא צלע, כאב לו, אבל קרא:
— ג’ינג’י! בוא, חבר! מספיק לשחק איתי!
הבנים אמרו שאולי מישהו לקח אותו. אולי ברח. אולי…
איתן לא נתן להם לסיים.
— הוא לא ויתר עליי. אני לא מוותר עליו.
הוא תלה מודעות בתחנות דלק. דיבר עם נהגים. פרסם בקבוצות. הסיפור התפשט: „החתול שהציל נהג משאית”.
שבועיים וחצי אחר כך התקשרה אישה ממושב סמוך.
— יש אצלנו חתול ג’ינג’י במחסן. לא נותן להתקרב. אבל כשהוא שומע משאית, הוא יוצא ומסתכל לכביש.
איתן הגיע באותו ערב.
ג’ינג’י היה רזה ופצוע בכפה, אבל חי. כששמע את קולו של איתן, יצא מבין ארגזים ישנים. עצר. הסתכל. ואז הלך אליו לאט והניח את הראש על הברך שלו.
איתן בכה כמו ילד.
— סליחה, חבר. נסעתי יותר מדי מהר אחרי כסף, וכמעט השארתי אותך לבד בעולם.
אחרי זה הוא חזר לנהוג, אבל אחרת. לא לקח נסיעות כשהיה מותש. לא שיקר לעצמו שהוא עשוי מברזל. הבנים עבדו בחופשות. דפנה אמרה:
— אנחנו צריכים אותך בבית יותר משאנחנו צריכים עוד כסף.
ג’ינג’י המשיך לנסוע איתו לפעמים, אבל גם למד לאהוב את אדן החלון בבית.
ואיתן הבין: יש חברים שלא יודעים לדבר, אבל יודעים להציל אותך בדיוק ברגע שבו אתה כבר לא יודע להציל את עצמך.
