— באמת לא ידעת? — יעל שאלה בשקט, כדי לא להעיר את הילדים, אבל השקט שלה היה חד יותר מצעקה. — לא ידעת שאמא שלך תרצה „קצת אוויר”, ודודה רינה תחליט להעביר חצי מחסן למושב? לא ידעת שגם לנו יש תוכניות לשבת?
אורי עמד במטבח עם מפתחות בידיים. הוא חזר מאוחר, עייף, עם פנים של ילד שנתפס בשקר שלא ממש התכוון לספר.
הילדים כבר ישנו. נועם הקטן נרדם אחרי בכי ארוך, מאיה הסתובבה במיטה ואמרה לפני שנרדמה:
— אבא שוב לא בא.
יעל קנתה את המכונית לפני חודש. קטנה, לבנה, יד שנייה, אבל שלה. שנים נסעה לעבודה באוטובוסים, החליפה קווים, חזרה הביתה עם שקיות, גשם בשיער ועייפות בעיניים. יום אחד נכנסה הביתה ואמרה:
— אני קונה רכב. אני לא יכולה יותר לתת שלוש שעות ביום לכבישים ולאוטובוסים.
אורי תמך בה.
— מגיע לך.
ובאמת, בהתחלה הכול השתנה. היא הספיקה לקחת את נועם לגן, את מאיה לבית הספר, להגיע לעבודה בזמן, לחזור לפני שהבית התמלא עצבים.
ואז אמא שלו התקשרה.
— אורי, עכשיו כשיש לכם רכב, תיקחו את דודה רינה למושב. יש לה כמה דברים.
כמה דברים היו ארגזי צנצנות, מזרן ישן, שתי שקיות בגדים, עציצים, ספרים ושולחן מתקפל.
יעל הזכירה שהבטיחו לילדים ללכת לפארק.
— אני אחזור מהר, אמר אורי. — את תתחילי איתם, ואני אבוא.
הוא לא בא.
בזמן שיעל עמדה בתור לגלידה עם ילד בוכה וילדה כועסת, אורי ישב במרפסת של דודה רינה. אמא שלו שתתה קפה ואמרה:
— מה אתה ממהר? יעל עם הילדים. שתזכור שהיא אמא.
כשאורי סיפר את זה בערב, אפילו בלי להבין כמה המשפט מכאיב, יעל קפאה.
— אז זהו? אני אמא, ולכן אפשר לבטל אותי?
— לא לזה התכוונתי.
— אבל לזה הם התכוונו. ואתה שתקת.
היא ישבה מולו עם כוס תה קרה וכאב ראש.
— הרכב הזה לא נקנה כדי שהמשפחה שלך תקבל נהגת בחינם. הוא נקנה כדי שאני אחזיר לעצמי זמן. זמן לילדים. זמן לבית. זמן לנשום.
אורי הוריד את הראש.
— פחדתי לריב עם אמא.
— אז נתת לי לריב עם היום לבד.
למחרת שוב התקשרה אמו.
— בשבת הבאה צריך להעביר ארון קטן.
אורי הסתכל על יעל. היא לא אמרה מילה.
הוא ענה:
— לא, אמא. אנחנו לא יכולים.
— מה זאת אומרת לא?
— יש לנו תוכניות. והרכב של יעל לא שירות הובלות.
— היא אמרה לך להגיד את זה?
— לא. אני אומר. מאוחר, אבל אני אומר.
אמו הגיעה באותו ערב, פגועה וכועסת.
— פעם משפחה הייתה עוזרת!
יעל ענתה:
— משפחה מבקשת. היא לא מחליטה בשבילי. אם אתם צריכים עזרה, תשאלו מראש. ואם יש לנו תוכניות, הן לא פחות חשובות מהעציצים של דודה רינה.
אורי עמד לידה.
— אמא, אני אוהב אותך. אבל אני גם אבא ובעל. אני לא יכול לתת את השבתות שלנו בלי לשאול את אשתי.
המשפט הזה שינה את האוויר בבית.
לא הכול נעשה קל מיד. היו שתיקות, הערות, ניסיונות לגרום להם להרגיש אשמים. אבל הגבול כבר נאמר בקול.
בשבת שלאחר מכן הם נסעו לים. בלי טלפונים. בלי סידורים של אחרים. מאיה בנתה ארמון בחול, נועם צחק מהגלים, ויעל שתתה קפה חם מהכוס התרמית שלה.
אורי ישב לידה ואמר:
— סליחה שלקח לי זמן להבין.
יעל הביטה במכונית הקטנה שחנתה מאחוריהם.
— העיקר שתבין עכשיו: לעזור למשפחה לא אומר לוותר על שלנו.
כי לפעמים אישה לא קונה מכונית כדי להגיע מהר יותר לעבודה.
היא קונה אותה כדי סוף סוף לאפשר לעצמה לא להיגרר אחרי כולם.
