— דנה, אורי, בואו למרפסת! — קראה חמותי בקול חגיגי. — הכנתי לכם מלפפונים מהגינה. טבעי, בלי ריסוסים!
על השולחן עמד גיגית פלסטיק ענקית. בתוכה שכבו מלפפונים עצומים, כאלה שכבר מזמן הפסיקו להיות ירק והתחילו להיראות כמו כלי עבודה. קליפה קשה, קצוות צהובים, ובפנים בוודאי זרעים גדולים ומרקם מימי.
— אמא, שוב? — אורי נאנח. — אנחנו שני אנשים. מה נעשה עם כל זה?
— תאכלו! — אמרה שושנה. — בעיר אתם קונים רק ירקות מפלסטיק. זה מהאדמה.
ככה זה היה שלוש שנים. המלפפונים הקטנים והיפים נשארו אצלה לצנצנות חמוצים. לנו היא נתנה את אלה שגדלו יותר מדי. לא מתוך רוע, אולי. מתוך חוסר רצון לזרוק. אבל כל פעם שהיא מסרה אותם, היא עטפה אותם במילים של נדיבות, כאילו אנחנו מקבלים אוצר.
באותו יום חם ביולי כבר לא היה לי כוח. העבודה הייתה עמוסה, המזגן בבית התקלקל, ונסענו אליה רק כי אורי אמר „לא נעים”. ואז ראיתי שוב את הגיגית.
— תודה, שושנה, אבל לא ניקח.
היא קפאה.
— למה לא? נותנים לך אוכל חינם ואת מסרבת?
ניסיתי לדבר רגוע.
— מה אעשה איתם? לסלט הם קשים. לחמוצים הם גדולים מדי. בפנים יש בעיקר זרעים. אין לנו תרנגולות, אין לנו עיזים, אנחנו גרים בקומה תשיעית.
שושנה שילבה ידיים.
— אישה טובה יודעת להשתמש בכל דבר. עושים מרק, תבשיל, קציצות. צריך רק לרצות לבשל, לא להתפנק.
ושם משהו בתוכי נסגר.
— וגם גננית טובה קוטפת מלפפונים בזמן, לפני שהם הופכים למשהו שאף אחד כבר לא רוצה לאכול.
אורי לחש את שמי, אבל כבר אמרתי.
שושנה האדימה.
— איך את מעזה? בבית שלי? בגינה שלי? אורי, אתה שומע איך אשתך מדברת אליי?
אורי הביט בי, ואז באמא שלו.
— אני שומע. והיא צודקת.
הפנים של שושנה השתנו.
— אתה נגדי?
— לא. אני בעד אמת. את נותנת לנו את מה שאת לא רוצה לזרוק, ואז כועסת שאנחנו לא רוצים לעבוד קשה כדי להציל את זה.
שושנה התיישבה לאט.
— כואב לי לזרוק אוכל.
— גם לי — אמרתי. — אבל אם כואב לך לזרוק משהו, זה לא אומר שאני חייבת לקחת אותו הביתה ולקרוא לזה מתנה.
היא שתקה.
נסענו בלי המלפפונים. שבועיים היא לא התקשרה. אורי כמעט נשבר ורצה להתנצל „רק בשביל השקט”, אבל הפעם אמרתי:
— לא על אמת מבקשים סליחה.
בפעם הבאה שהגענו, על השולחן הייתה סלסלה קטנה. שלושה מלפפונים צעירים, עגבניות שרי, נענע.
שושנה אמרה:
— אם אתם רוצים.
לקחתי.
— רוצים. תודה.
מאז היא שואלת. לפעמים אנחנו לוקחים. לפעמים לא. והיא למדה לתת לשכנה עם התרנגולות את המלפפונים הענקיים בלי לעשות מזה שיעור על עצלות של כלות.
כי מתנה אמיתית לא צריכה לגרום לך להרגיש אשמה.
ואם אי אפשר לסרב לה בלי להעליב מישהו, אולי זאת לא מתנה בכלל.
