קוראים לי אליהו. אני בן שבעים וארבע וגר בבית קטן ליד זכרון יעקב, בית שפעם היה מלא קולות.
אשתי הייתה אופה עוגת תפוחים בימי שישי. הרדיו היה מנגן במטבח. הבן שלי, יואב, היה רץ בחצר עם עפיפון שבניתי לו ממקלות ישנים. היום הבית שקט כל כך שלפעמים אני שומע את המקרר כאילו הוא מדבר איתי.
יש לי נכד. קוראים לו נועם. הוא בן ארבע. הוא גר בחדרה, פחות מחצי שעה נסיעה ממני.
מעולם לא חיבקתי אותו.
אני ויואב לא מדברים כמעט חמש שנים. זה התחיל מכסף, אבל היום אני מבין שכסף היה רק הדבר האחרון שנפל על ערימה ישנה.
הוא ביקש ממני סכום גדול כדי לפתוח עסק קטן. לא יכולתי לתת. איבדתי חלק מהחסכונות בהשקעה טיפשית שהתביישתי לספר עליה. במקום לומר את האמת, דיברתי כמו שתמיד דיברתי: קצר, קשה, בלי מקום לרגש.
— אין לי, יואב. אתה כבר גבר. תלמד להסתדר.
הוא הסתכל עליי בעיניים שלא אשכח.
— תמיד ידעת לתת שיעורים. אף פעם לא ידעת להיות אבא.
הוא יצא. ומאז הדלת לא באמת נפתחה.
כשנועם נולד, שלחתי מתנות. ספרים, גרביים קטנות, סוס עץ שגילפתי בעצמי. לא קיבלתי תשובה. אחר כך שלחתי כרטיס. ואז הגיעה הודעה אחת:
„אל תקרא לעצמך סבא. קודם היית צריך ללמוד להיות אבא.”
המשפט הזה נשאר איתי יותר מכל כאב בגוף.
בהתחלה כעסתי. אמרתי לעצמי שעבדתי כל החיים, שלא חסר לו אוכל, בגדים, לימודים. אבל בלילות, כשהבית היה שקט מדי, נזכרתי בפנים של יואב כשהיה ילד. הוא רצה שאשבח אותו, ואני תיקנתי. הוא רצה חיבוק, ואני נתתי עצה. הוא פחד, ואני אמרתי לו להיות חזק.
אולי הוא היה חזק.
אולי הוא פשוט היה לבד.
בארון שלי הייתה קופסה לנועם. צבעים, סביבון מעץ זית, תמונה שלי צעיר, מתכון של עוגת התפוחים של סבתא שלו. כל יום הולדת הוספתי משהו. כל שנה האבק נהיה עבה יותר מהתקווה.
ביום ההולדת הרביעי שלו לא קניתי מתנה. כתבתי מכתב.
„יואב, אני לא מבקש להיכנס לחיים של הבן שלך לפני שתוכל להסתכל עליי בלי כאב. אני מצטער שלא ידעתי להיות אבא רך. חשבתי שפרנסה היא אהבה. טעיתי. אם תרצה אי פעם לדבר, אני כאן. ואם לא — אפסיק לדחוף.”
שלחתי.
חודשיים לא קרה כלום.
ואז, בוקר אחד, יואב עמד ליד השער. לבד.
— קראתי — אמר.
— תודה שקראת.
— אני עדיין כועס.
— מותר לך.
הוא נכנס. ישבנו במטבח. הכנתי קפה. הוא דיבר. הפעם לא הגנתי על עצמי. לא הסברתי. רק הקשבתי. זה היה קשה יותר מכל עבודה שעשיתי בחיים.
לפני שהלך אמר:
— נועם אוהב סוסים.
אחרי שבוע הם באו. יואב, אשתו, ונועם שהסתתר מאחורי הרגל של אמא שלו.
— אתה האיש עם הסוס? — שאל.
— יש לי סוס קטן מעץ.
הוצאתי אותו מהקופסה, אבל הסתכלתי קודם על יואב.
— אפשר?
הוא הנהן.
נועם לקח את הסוס. העביר אצבע על הגב שלו.
— הוא יכול לישון אצלי?
הלב שלי כמעט נשבר מרוב שמחה.
— אם אבא מרשה.
יואב הסתכל עליי רגע ואמר:
— מותר.
נועם לא קרא לי סבא באותו יום. לא חיבק אותי. אבל כשיצא, הוא הסתובב ושאל:
— אפשר לבוא שוב לעשות עוד סוס?
יואב לא ענה מיד. ואז אמר:
— נראה. לאט.
לאט זה יותר ממה שהיה לי.
מאז הם באים לפעמים. לא כל שבוע. לא בלי כאב. אבל הבית כבר לא שקט כמו קבר. יש בו צעדים קטנים, פירורים של עוגה וצבעים על השולחן.
אהבה מצד אחד לא מספיקה כדי לבנות משפחה.
אבל חרטה אמיתית, אם היא לא דורשת כלום, יכולה לפעמים לפתוח סדק קטן בדלת.
