— כנראה טעית במספר — אמרה מיכל בקול שקט.
בצד השני הייתה שתיקה קצרה, ואז קול נשי חד אמר:
— טעיתי? את לא מיכל, הנכדה של שרה?
— אני כן. אבל לפי מה שאת מבקשת, נראה שחיפשת מלון, מרפאה פרטית ומשרד תיירות. זה לא המספר.
מיכל עמדה במטבח הדירה שלה ברמת גן, עדיין עם תיק העבודה על הכתף. היא חזרה ממשמרת ארוכה במרפאה, רעבה ועייפה. ואז אישה מבוגרת, שהתברר שהיא אחות של סבתא שלה, הודיעה לה בלי הקדמות שדוד אריה מגיע מהצפון לשבוע.
מיכל צריכה לאסוף אותו מהרכבת, לארח אותו בבית, לסדר לו בדיקות אצל רופאים טובים, להכניס אותו „בלי תורים”, כי היא הרי עובדת במערכת הבריאות, ואז גם לקחת אותו למסעדות ולטיולים בתל אביב.
— אריה הוא האח הקטן של סבתא שלך — אמרה הדודה לאה. — כל המשפחה תמיד דאגה לו.
וזה בדיוק היה הסיפור.
אריה היה הצעיר מבין שישה ילדים. ילד מאוחר, מפונק, עטוף. האחיות שלו עזבו את המושב, עבדו קשה, למדו, בנו משפחות. הוא נשאר ליד אמא שלהם והפך את זה לכרטיס לכל החיים.
צריך לתקן גג? האחיות שולחות כסף. הוא מתחתן? האח הגדול משלם. נולדים ילדים? כולם קונים בגדים, ילקוטים, מחשבים. אריה עובד קצת, מתלונן הרבה, ומרים טלפון בכל פעם שמשהו נשבר.
והמשפחה חוזרת על אותו משפט:
— צריך לעזור לו. הוא נשאר עם אמא.
אמא כבר נפטרה מזמן.
החוב נשאר.
— אני לא מארחת אותו — אמרה מיכל. — ואני לא מכניסה אותו לפני מטופלים אחרים.
— איזו חוצפה! — צעקה לאה. — את רופאה בזכות המשפחה שלך!
— אני רופאה בזכות לימודים, עבודה ולילות בלי שינה. לא בזכות זה שדוד אריה לא למד לעמוד בתור.
היא ניתקה.
בקבוצת המשפחה התחילה סערה. בני דודים כתבו על כבוד. דודות כתבו על דם. אנשים שלא התקשרו אליה שנים ידעו פתאום בדיוק מה היא חייבת.
מיכל לא ענתה מיד. היא כתבה רק:
„בואו נחשב כמה המשפחה נתנה לאריה בעשרים השנים האחרונות.”
בהתחלה כעסו עליה. אחר כך התחילו לשלוח קבלות, העברות, זיכרונות. גג, רכב, חתונה, מקרר, קנסות, לימודים לילדים, חובות, תרופות. סכומים שאף אחד לא רצה לראות הפכו פתאום לטבלה אחת.
ואז אריה הגיע בכל זאת.
עם מזוודה. ועם אשתו. עמדו מתחת לבניין של מיכל ולחצו על האינטרקום כאילו זה בית שלהם.
מיכל ירדה.
— הזמנתי לכם מידע על מלונות באזור הרכבת. לא חדר אצלי. הנה רשימת קופות ומרפאות. אם תרצו פרטי, תשלמו. אם ציבורי, תחכו בתור כמו כולם.
אריה צחק בזעם.
— את מדברת ככה לדוד שלך?
— אני מדברת ככה לאדם מבוגר.
— כל המשפחה תמיד עזרה לי.
— נכון. וזה הפסיק היום.
היא שלחה את הטבלה לקבוצה.
השתיקה הייתה ארוכה.
אמא שלה כתבה ראשונה:
„בגלל העזרה הזאת דחיתי טיפול שיניים שנים.”
דודה אחרת:
„הילדים שלי חשבו שאין לנו כסף לחוגים. היה. הוא הלך לאריה.”
ואז סבתא שרה כתבה:
„חשבתי שאנחנו מצילים אותו. אולי רק לימדנו אותו לא להציל את עצמו.”
המשפט הזה סגר משהו ישן.
אריה נסע משם כועס. במשך שבועות התקשר, האשים, הזכיר עבר, דיבר על משפחה. הפעם אף אחד לא שלח כסף. אף אחד לא פתח דלת רק כי צעקו עליה מבחוץ.
לאט לאט המשפחה למדה לעזור אחרת. לא למי שדורש הכי חזק, אלא למי באמת צריך. לא מתוך אשמה, אלא מתוך בחירה.
ומיכל הבינה שלפעמים המשפט הכי קר נשמע דווקא כמו התחלה של צדק:
— טעית במספר.
