יעל הסתכלה על ההודעה בקבוצת העבודה וחייכה בלי להתכוון.
„שבת, 18:00, קפה נענע. עוגה, מוזיקה, קריוקי. בלי תירוצים!”
יעל הייתה בת שלושים ואחת, גרושה, אמא לשני ילדים, ועייפה בצורה שאפילו שינה טובה כבר לא מתקנת. נועה בת השבע רצתה צמות כמו נסיכה. איתי בן הארבע היה מסוגל להעלים נעל בתוך דירה קטנה. והכיסא במשרד הכיר את הגב שלה יותר טוב מכל גבר בשנתיים האחרונות.
— את באה, נכון? — שאלה חברתה רוני בטלפון. — בלי „יש לי ילדים”. גם לך יש חיים.
יעל הסתכלה על הסלון המבולגן.
— אני לא תמיד זוכרת איפה שמתי אותם.
בשבת הגרוש שלה, עמרי, איחר כמעט שעתיים. נועה בכתה כי אמא לא הספיקה לעשות לה תסרוקת. איתי כעס על הגרביים. יעל כמעט ביטלה. אבל אז לבשה שמלה כחולה ישנה, הסתכלה במראה וראתה לרגע לא רק אמא. אישה.
בקפה היה רעש, צחוק, כוסות יין וקולגות שהתנהגו כאילו החיים שלהן מסודרים יותר ממה שהיו באמת. רוני חיבקה אותה.
— תראי אותך. מהממת.
יעל שתתה מיץ, חייכה כשצריך, הקשיבה לשיחות על זוגיות חדשה וחופשות. ואז הזמר התחיל שיר ישן. שיר מהתקופה של האוניברסיטה, מהימים שבהם היא ועמרי ישבו על ספסל והאמינו שאהבה היא דבר שלא מתעייף.
היא כיסתה את הפנים בידיים.
לא בגלל עמרי.
בגלל הילדה שהייתה לפני „הילדים שלך, הבעיה שלך”.
לזמר קראו דניאל. היה לו קול חם וחיוך שלא לחץ. למחרת הוא שלח הודעה:
„קפה? בלי סיבה. רק כי הקשבת לשיר כאילו הוא פגש אותך מזמן.”
בשבועיים הראשונים הכול הרגיש כמו סרט. דניאל חיכה לה אחרי העבודה, הביא פרחים, זכר שנועה אוהבת סוסים ושאיתי מפחד מהחושך. הוא אמר:
— הילדים שלך לא מפחידים אותי. מפחיד אותי רק שמישהו גרם לך לחשוב שאת יותר מדי.
יעל רצתה להאמין.
אמא שלה לא התלהבה.
— זמר מבית קפה? יעלי, את חכמה. אחרי גירושים כל מילה יפה נשמעת כמו הצלה.
— אמא, את לא מכירה אותו.
— וגם את לא.
ערב אחד יעל החליטה להפתיע אותו. הוא אמר שישיר עד עשר. היא השאירה את הילדים אצל אמא ונסעה לקפה.
דניאל לא היה על הבמה.
הוא עמד ליד העמוד עם אישה גבוהה, אלגנטית, בשמלה יקרה. הם צחקו. הוא לקח לה את היד. ואז שניהם נכנסו מאחורי דלת השירות.
יעל יצאה.
בלי צעקה. בלי דרמה.
מתחת לבניין עמרי חיכה לה. זקן של יומיים, עיניים עייפות, כעס על הפנים.
— איפה היית?
— אין לך זכות לשאול אותי.
— יש לי זכות לדאוג לילדים. נועה שאלה אם גם את תתחילי להיעלם.
יעל כמעט צחקה מהכאב.
— אתה אומר לי את זה? אתה, שהורות אצלך נגמרת במוצאי שבת?
עמרי שתק. ואז אמר:
— היום לא ידעתי איך להרדים את איתי. לא ידעתי איזה סיפור נועה אוהבת. הבנתי כמה מעט אני יודע.
יעל עלתה הביתה. הילדים ישנו. נועה חיבקה את הסוודר שלה. איתי נרדם עם נעל ביד. יעל ישבה במסדרון ובכתה. לא על דניאל. על עצמה. על זה שכל כך רצתה שמישהו יראה אותה, שכמעט שכחה לראות את עצמה.
בבוקר דניאל כתב. האישה הייתה בעלת המקום, הם דיברו על חוזה להופעות. היא יכלה לשאול.
אולי הוא אמר אמת.
יעל פגשה אותו בפארק.
— אני לא יודעת אם עשית משהו רע — אמרה. — אבל הבנתי שאני לא יכולה להפוך כל חיוך של גבר לבית.
— אז מה עכשיו?
— עכשיו אני חוזרת לעצמי. לאט.
עמרי התחיל לקחת אחריות באמת. לא מושלם. אבל למד. את התרופות, את הסיפורים, את הפחדים.
יעל נרשמה לשיעורי שירה.
לא בשביל דניאל.
בשביל הקול שלה.
