אני מטפלת בבית אבות ברחוב ויצמן בפתח תקווה כבר שמונה עשרה שנה, ואת המשפחה של גברת בת-שבע פלד אני מכירה כמעט משנה הראשונה שהתחלתי לעבוד שם. את הבת שלה, אורלי, פגשתי כשהיא הייתה בת ארבעים ומשהו, מגיעה כל יום שישי אחרי הצהריים עם שקית מהסופר ועוגת שמרים שאפתה בעצמה. אני מספרת את זה כי אני לא צד בסיפור הזה, רק מישהי שעמדה בפינה עם עגלת התרופות וראתה איך זה נגמר.
בת-שבע הייתה אישה שניהלה הכול. בעלה נפטר לפני שתים עשרה שנה, ומאז היא גרה לבד בדירה ברחוב הרצל, קומה שלישית בלי מעלית, ועלתה במדרגות עם הסלים בעצמה עד גיל שמונים ושבע. שכנה סיפרה לי שהיא עדיין שילמה את שכר הדירה של הנכד הצעיר בלי לספר לאף אחד, כי "ככה זה, אמא לא מבקשת, אמא נותנת".
יום שלישי אחד, אני זוכרת כי היה חם בחוץ ופתחתי חלון בחדר האוכל, אורלי הביאה אותה אלינו. לא היה תיק גדול. שקית ניילון קטנה מהרשת השכונתית, ובתוכה גרביונים, נעלי בית עם רקמה "לסבתא הכי טובה בעולם" שהנכדים קנו לה ליום הולדת, חלוק פרחוני, חולצה אחת, וציפית כרית שהיא ביקשה להביא מהבית שלה כי "היא זוכרת את הריח".
מאותו יום ראיתי אותה משתנה. השיער הלבן שלה, שהייתה מסתרקת בעצמה כל בוקר, עכשיו קלוע בקוקו על ידי המטפלת התורנית. היא הולכת באולם לאט, נעצרת ליד כל דלת כאילו יש שם סף שצריך לדלג עליו, ולפעמים מדברת עם מישהו שאני לא רואה — אומרת שזו חברתה מהתיכון "שסיפרה לה חדשות". פעם שאלתי אותה מה שלומה והיא ענתה שהיא מחכה שהחתונה של הבן שלה תיגמר, למרות שהבן שלה בן חמישים ושמונה וכבר גרוש שנים.
אורלי הגיעה כל יום. לא כמו קודם, ליום שישי אחד — עכשיו כל יום, בין עשר לאחת עשרה בבוקר, לפני שהיא נוסעת למשרד שלה בבני ברק. היא מביאה מרק עוף בקופסת פלסטיק, ופעם שאלתי אותה למה היא לא נותנת לנו להכין את זה במטבח המרכזי, והיא אמרה: "כי אני זוכרת מה היא הכינה לי כשהייתי חולה, ואני רוצה שהמרק יריח ככה." היא מביאה גם עוגיות מרנג בקופסת מתכת ישנה, ומניחה שתיים ליד המיטה בכל בוקר, גם אם אמא שלה ישנה.
יש רגע שראיתי הרבה פעמים ואני עדיין נעצרת בו: בת-שבע יושבת על המיטה, מסתכלת על היד שלה, ומזיזה את הטבעת שלה עם האגודל, בודקת שהיא עוד שם. פעם שאלתי אותה על הטבעת והיא אמרה רק "זה כל מה שנשאר משנת ארבעים ותשע", ולא הרחיבה.
חשבתי שזה סיפור רגיל, כמו רבים שאני רואה כאן. עד שיום אחד, בתחילת החודש, הגיע אח נוסף — יובל, הבן הבכור, שלא ראיתי אותו עד אז אף פעם. הוא בא בשעה אחת עשרה בלילה, בלי להתקשר קודם, וביקש לדבר עם המנהלת על "מכירת הדירה ברחוב הרצל וחלוקת הכסף". התברר שהוא רצה למכור את הדירה של האם כדי לפרוע חוב עסקי — משהו כמו מאה ושמונים אלף שקל שהוא היה חייב לספק סחורה. הוא טען שאורלי "משתלטת" על אמם כדי "לשלוט בירושה", ודרש שהדירה תימכר מיד, לפני שבת-שבע "מאבדת את הכשירות המשפטית", כדבריו.
עמדתי במסדרון עם מגש הכדורים כשזה קרה, ושמעתי הכול. אורלי לא צעקה. היא הוציאה מהתיק שלה תיקייה ירוקה, ישנה, עם פינות קרועות, ואמרה: "אמא נתנה לי ייפוי כוח מתמשך אצל עורך דין ברחוב אבן גבירול, שנה וחצי לפני שהיא עברה לכאן. את זה חתמה כשהיא עוד הבינה כל מילה. יש שם גם הוראה מפורשת: הדירה לא תימכר כל עוד היא בחיים, וההכנסה משכר הדירה שלה ממשיכה לכסות את שהותה כאן." היא פתחה את התיקייה על השולחן, ממש שם באור הניאון של המסדרון, והראתה לו את החתימה של אמם ואת חותמת הנוטריון.
יובל עמד שם, שלוש דקות בערך, קורא את הדף פעמיים. אחר כך אמר "בסדר" בקול נמוך, קם, ויצא. לא חזר באותו לילה, ולא ביום שאחרי. שמעתי מאורלי, כי היא באמת מספרת לי דברים כשאני מחליפה לבת-שבע את הכרית, שהוא התקשר פעם אחת אחרי זה לבקש הלוואה אישית ממנה, לא מהדירה, וקיבל סירוב.
בת-שבע לא ידעה כלום מכל זה. באותו לילה היא ישנה, עם שתי עוגיות המרנג שלא נגעה בהן על השידה, והשמיכה מכסה רק חצי מהרגליים כי היא זזה בשינה. נכנסתי לכוון אותה, וראיתי שהיד שלה, גם בשינה, נחה על הטבעת.
אורלי נשארה עוד שעה אחרי שיובל הלך. ישבה ליד המיטה, לא עשתה כלום מיוחד, רק סידרה מחדש את שתי העוגיות על הצלחת הקטנה כאילו זה משנה משהו. לפני שהלכה היא עצרה ליד הדלת, הביטה פנימה עוד רגע, וכיבתה את האור.
