אני נוסעת ברחוב ז'בוטינסקי, עוברת ליד המספרה שבה תמיד תפסת תור לשלוש בצהריים בדיוק, ופתאום היד שלי כבר מחפשת את הטלפון בתא המטען הקטן ליד ידית ההילוכים. "תשמעי מה קרה היום", אני כמעט אומרת. ואז נזכרת. שנתיים וחצי. עדיין קורה, עדיין תופס אותי ככה, בלי אזהרה, בין רמזור לרמזור.
קוראים לי רונית, אני בת ארבעים ואחת, מלמדת בבית ספר יסודי בכרמיאל, ואמא שלי, זהבה, נפטרה בחודש מרץ 2024 בבית החולים רמב"ם בחיפה. סרטן הלבלב. שמונה חודשים מהאבחנה ועד הסוף — קצר מדי בשביל להיפרד כמו שצריך, ארוך מדי בשביל לא לדעת מה בא בסוף.
הכאב הזה השתנה. בהתחלה הוא היה כמו מכה — יושבת בעבודה, מסבירה חיבור שברים לילדי כיתה ד', ופתאום הגרון נסגר. עכשיו הוא יותר כמו שכן שקט בדירה למטה: לא שומעים אותו כל היום, אבל יודעים שהוא שם. הוא מגיע כשאני פותחת את המדיח ורואה שאני עדיין שמה את הצלחות בסדר שהיא לימדה אותי — הגדולות מאחורה, הקטנות מלפנים. הוא מגיע בריח של חמאה נמסה בסיר, כי היא הכינה עוגת שמרים כל ערב שישי בלי יוצא מן הכלל, שלושים ושמונה שנים ברציפות, עד שהידיים שלה כבר לא הצליחו ללוש.
אני מתגעגעת לאיך שהיא הקשיבה. אפילו כשסיפרתי לה על ריב טיפשי עם המורה השכנה על השימוש בצילום מסמכים, היא הייתה שואלת שאלות כאילו זה הדבר הכי חשוב שקרה השבוע. הידיים שלה תמיד היו עסוקות — קולפת, מקפלת, תופרת כפתור שנפל — אבל תמיד היה לה זמן בשבילי. היא ידעה להפוך יום שלישי רגיל לאירוע, רק כי היא הייתה שם.
עכשיו אני מוצאת אותה בדברים הקטנים. בשמיכת הפוך שהיא סרגה ושמונחת עדיין מקופלת על גב הספה אצל אחותי. בעציצי הגרניום האדום שהיא גידלה במרפסת ואני מעבירה מדירה לדירה כבר שלוש פעמים כי אני מסרבת שהם ימותו. בזה שאני שמה שקית ניילון בכיס המעיל לפני שאני יוצאת — הרגל שלה, נגד גשם פתאומי.
עם הזמן הכאב נהיה יותר שקט. הוא כבר לא תמיד מציף אותי, אבל הוא נשאר איפשהו ברקע. לפעמים הוא בא בלי התראה — בנסיעה ברכב, בשיר ברדיו, בריח מסוים, במשפט מקרי ששומעים ברחוב. ופתאום אני כבר בוכה, לפני שהבנתי בכלל למה. אני כבר לא מנסה לעצור את זה. כי הדמעות האלה הן חלק מהאהבה שלי אליה.
אבל היה משהו אחד שכן ניסיתי לעצור, וזה מה שאני רוצה לספר.
חודשיים אחרי ההלוויה, אחותי מיכל התקשרה ואמרה שהיא ואבא — כלומר בעלה, גיסי — מצאו "פתרון" למרתף של אמא ברחוב הרוגל, שם היא גרה שלושים ואחת שנה. הם רצו לפנות הכול תוך שבוע, למכור את הדירה, ולחלק. אני לא התנגדתי לחלוקה. התנגדתי לזה שגיסי, אבנר, כבר תיאם עם מתווך בלי לשאול אותי, וכבר סימן בעט אדום על ניירת המכר איזה חלק "משועבד" לכיסוי הלוואה שהוא לקח על שמה בלי לספר לי, שנתיים לפני שהיא חלתה — שישים ושבעת אלפים שקל, כדי לממן את הרחבת המוסך שלו בכפר סבא.
הוא חשב שאף אחד לא ידע. אמא חתמה, כי היא סמכה עליו, כי הוא היה חתן שלה שתים עשרה שנה, כי היא לא רצתה לצעוק בבית. אבל היא כתבה הכול ביומן שלה, בכתב יד קטן, בעברית עם קצת יידיש מעורבת, כמו שהיא תמיד כתבה כשמשהו הכביד עליה. מצאתי את היומן בקופסת נעליים מתחת למיטה, יחד עם קבלת ההלוואה המקורית, שם היא כתבה: "לא אספר לרוני, היא תדאג. אבנר הבטיח שיחזיר לפני שהיא תבין."
הוא לא החזיר. ועכשיו הוא רצה שהחוב הזה "יירד" משווי הדירה לפני החלוקה, בלי שמיכל בכלל תדע שהכסף הלך למוסך שלו ולא לאיזה "חוב משפחתי ישן" כמו שהוא סיפר לה.
לא צעקתי. לא עשיתי סצנה בהלוויה או בשבעה, כי אמא לא הייתה רוצה את זה. חיכיתי. לקחתי את היומן, את קבלת ההלוואה, ואת דפי חשבון הבנק שהוצאתי מהעיזבון, ופניתי לעורכת דין ברחוב הנשיא בחיפה, מישהי שאמא הכירה עוד מהעבודה שלה בקופת חולים. הראיתי לה הכול. היא אמרה שזה ברור לגמרי: זו הייתה הלוואה אישית של אבנר, לא חוב של הדירה, וההסכם שהוא ניסח מנוגד לחלוקה החוקית של העיזבון.
השבוע שעבר ישבנו כולנו, אני, מיכל, אבנר, אצל עורכת הדין, סביב שולחן עץ כהה עם תיק ירוק פתוח לפנינו. שמתי את היומן על השולחן, פתוח בדיוק בעמוד ההוא. אבנר הסתכל בו, הסתכל בי, ולא אמר כלום במשך כמה שניות ארוכות מדי.
"את שמרת את זה," הוא אמר בסוף, לא כשאלה.
"אמא שמרה את זה," אמרתי. "אני רק מצאתי."
מיכל קראה את הכתב יד, שורה שורה, ופניה השתנו באמצע. היא לא הסתכלה על אבנר. היא הסתכלה על עורכת הדין ואמרה: "תוציאי את הסכום הזה מהחלוקה. שיחזיר אותו מהכיס שלו, לא מהירושה שלי ושל אחותי."
חתמנו על הסכם חדש שם, באותו מפגש. שישים ושבעת אלפים שקל יירדו מחלקו של אבנר במכירת הדירה, לא מהחלק הכולל. הוא יצא מהמשרד בלי לחכות שנצא איתו, ונכנס לרכב שלו לבד ברחוב. דרך החלון ראיתי אותו יושב שם דקה ארוכה בלי לנסוע לשום מקום.
את הגרניום העברתי הביתה אליי אתמול. שמתי אותו על אדן החלון במטבח, ליד הכיריים, בדיוק איפה שהוא היה עומד אצלה. הריח של האדמה הרטובה עלה כשהשקיתי אותו, וליד זה, על השיש, נחה קופסת הנעליים עם היומן — אני עדיין לא מוכנה להחזיר אותה לארון.
