בן־ציון פישר היה בעל מוסך בבת ים שלושים ואחת שנה, ואת החוזק שלו בנה על עיקרון אחד פשוט: אף אחד לא מרמה אותו פעמיים. הוא בדק כל חשבונית שלוש פעמים, לא סמך על ספק בלי ערבות בכתב, ואת אותו חוסר אמון הוא גרר איתו הביתה, לתוך המטבח, אל שרונה אשתו.
שרונה עבדה שלושים ושתיים שנה כגננת בגן "כלנית" ברחוב הרצל, ואת הסבלנות שלה חשבו כל האמהות בשכונה לתכונה נדירה. עם בן־ציון היא הייתה סבלנית עוד יותר. כשהוא צעק על שהעובד עבר על משהו, היא רק סידרה את הכריות בסלון. כשהוא לא ענה לטלפון שלה שעתיים כי "היה עסוק", היא חיממה לו את התבשיל בפעם השלישית. היא לא דרשה ממנו כלום. היא רק חיכתה שיזכור לבד.
באותו ערב חמישי בחודש נובמבר הם ישבו במטבח ברחוב יוספטל, והחימום כבר עבד על מלוא העוצמה כי בחוץ ירד גשם ראשון של החורף. על השולחן עמדו שתי כוסות תה מנטה, כמעט קרות.
"את אף פעם לא מבינה כמה זה קשה לנהל את המקום הזה לבד!" הוא זרק את המילים כמו שזורקים מפתח ברגים על הרצפה.
"ומתי אתה תפסיק להילחם בכל דבר, בן־ציון? גם בבית. גם איתי." קולה היה שקט, אבל היא כבר לא סידרה שום כרית. היא פשוט קמה, שטפה את הכוס שלה בכיור, והלכה לחדר.
הוא נשאר לבד עם החדשות בטלוויזיה מלמלמות ברקע. לא הלך אחריה. לא אמר "סליחה". פתח בקבוק בירה, ואמר לעצמו שמחר יהיה יום רגיל, ומחר תמיד מספיק זמן לתקן.
בבוקר שרונה לא קמה בשבע ורבע כמו תמיד, לא הפעילה את הרדיו במטבח כדי לשמוע את מבזק החדשות של שבע וחצי. בן־ציון נכנס לחדר, ומצא אותה שוכבת בלי תנועה, השמיכה עדיין מסודרת על הכתף שלה בדיוק כמו תמיד.
אמבולנס מגן דוד אדום הגיע תוך תשע דקות. הרופאה בבית החולים "וולפסון" אמרה משהו על דום לב פתאומי בשינה, וביקשה ממנו לחתום על טופס. הוא לא זוכר איך חתם.
שבעה ימים הוא ישב על כיסא נמוך בסלון, וחברים ושכנים מהבניין ברחוב יוספטל הביאו עוגות ובורקס שהוא כמעט לא נגע בהם. אחרי השבעה כולם חזרו הביתה, והוא נשאר לבד מול שתי כוסות התה שעדיין עמדו על השולחן, כי הוא לא הצליח לשטוף אותן.
בלילה השלישי אחרי השבעה, כשהוא ישב במטבח החשוך והשעון על הקיר הראה אחת ועשרים, הוא שמע נקישה קלה בתריס. חשב שזה החתול של השכנה מהקומה השנייה, זה שתמיד מטייל על המרפסות. אבל כשהוא פתח את התריס, ראה ציפור לילה — ינשוף קטן, כזה שלפעמים נוחת על עצי האקליפטוס ברחוב אילת — יושב על מעקה המרפסת, בלי לזוז.
"למה אתה בוכה, בן־ציון?" הוא לא שמע קול באוזניים. הוא הרגיש את המילים עולות בתוכו, כאילו הן תמיד היו שם וחיכו למישהו שישאל.
"רבנו על שטויות," הוא אמר לחלל האפל. "לא ביקשתי סליחה. לא אמרת לה שאני אוהב אותה כבר… אני לא יודע כמה זמן. הלכתי לישון וחשבתי שמחר אני אתקן. ומחר היא כבר לא פתחה את העיניים."
הינשוף לא זז. "תגיד לי — היה שווה לנצח בוויכוח ההוא? הגאווה שלך הייתה שווה את השתיקה הזאת?"
בן־ציון הניח את שתי הידיים על השולחן, ליד הכוסות. "לא. הייתי נותן את המוסך, את הכול — רק בשביל דקה אחת נוספת איתה."
הינשוף פרש כנפיים ולפני שעף מעל גגות רחוב יוספטל, המילים נשארו תלויות באוויר: "תאהב בסבלנות. תסלח בלי לצפות לתמורה. כי אף פעם לא יודעים איזה 'לילה טוב' יהיה האחרון."
בן־ציון לא זרק את הכוסות. הוא שטף אותן בזהירות, ייבש אותן במגבת שהייתה תלויה על הידית של התנור, והניח אותן בארון העליון, זו לצד זו, כמו שהיו תמיד.
למחרת בבוקר הוא פנה לעורך דין ברחוב בן גוריון, וביקש לפתוח קרן מלגות על שם שרונה בגן "כלנית" — עשרים ואלף שקל בשנה, לילדים שההורים שלהם לא יכולים לשלם את דמי החוג. הוא לא סיפר לאף אחד למה בחר דווקא בסכום הזה: זה היה בדיוק מה ששרונה חסכה במשך שנתיים בשביל טיול לאיטליה שמעולם לא יצא לפועל.
שנה אחרי זה, כשמלאו הגננות בגן "כלנית" מודיעים בכל ספטמבר על מקבלי מלגת שרונה פישר החדשים, מישהי מהצוות סיפרה לבן־ציון שמצאה במגירה הישנה של שרונה מחברת קטנה. בכל עמוד היה כתוב תאריך, ולידו משפט אחד: "היום הוא לא התקשר, אבל זה בסדר, מחר הוא יזכור." בן־ציון לא ענה כלום. הוא רק ביקש לשמור את המחברת אצלו, בבית, בארון העליון, ליד שתי הכוסות.
