זהו לא היה קול של חתול רגיל. זה היה יותר צרוד, נמוך, כזה שנתקע לך באוזן גם כשאתה כבר הלכת. שירה אלמליח שמעה אותו בפעם שהיא ירדה לזרוק זבל, בחצר האחורית של הבניין ברחוב הפרחים, שכונת רמות בבאר שבע. שעה תשע וחצי בערב, אוקטובר, עדיין חם כמו באמצע הקיץ.
היא הייתה בת שלושים ושבע, מטפלת בקשישים במשרה חלקית, גרושה, עם שני ילדים שכבר ישנו. לא היה לה זמן פנוי. לא היה לה כסף פנוי. אבל הייתה לה שקית של תונה ישנה במקרר, ואת זה היא לקחה.
בחצר מצאה שלושה חתולים רעבים ליד מכולה. פרסמה בקבוצת "שכונת רמות מתעדכנת" בפייסבוק — מישהו יכול לעזור עם אוכל לחתולים ליד הרחוב? תוך שעתיים ענתה לה אישה בשם דפנה, שגרה שני רחובות משם: "אני מזינה כמה מושבות כבר שנה. תבואי, תראי."
שירה חשבה שהיא הולכת לתת קופסת שימורים ולחזור הביתה. במקום זה היא מצאה מגרש חניה נטוש מאחורי מרכול סגור, ובו — היא ספרה אחר כך, כי לא האמינה למספר בעצמה — שמונים ואחד חתולים. חלקם גורים. חלקם פצועים. אחד בלי עין. שניים עם פצעים פתוחים על הגב שריחם הגיע אליה במרחק שני מטר.
"אני חשבתי שאני באה לעזור עם קערה אחת," היא אמרה לדפנה באותו ערב, כשהן עמדו בין המכוניות הישנות. "לא ידעתי שיש… זה."
דפנה, בת חמישים ואחת, אלמנה, עבדה בקופת חולים כלבנית מעבדה. היא לא חייכה, רק הצמידה שקית מזון לחזה ואמרה: "אף אחד לא ידע. זה בדיוק הבעיה."
**המושבה שגדלה מתחת לאף של כולם**
בשבועות שאחרי, שירה גילתה שזאת לא הייתה מושבה אחת. הייתה עוד אחת מאחורי בית ספר יסודי ברחוב הדס, ועוד אחת בשטח הפקר מול תחנת הדלק בכניסה לשכונה. סך הכול, לפי מה שהיא ודפנה מנו במשך שבוע עם פנקס ועט — מאה ושבעה עשר חתולים. חלקם פוריים, מתרבים כל שלושה חודשים. אף אחד מהעירייה לא ידע. אף אחד לא בא.
שירה התחילה להוציא כסף מהכיס שלה. שלוש מאות שקל בחודש הראשון על שקי מזון יבש בסופר אחים, מהמדף התחתון, המבצע של תשעה תשעים. זה לא הספיק. היא פתחה קבוצת וואטסאפ, "חתולי רמות — ביחד", ותוך שבועיים היו בה עשרים ושניים אנשים. חלקם תרמו עשרים שקל, חלקם באו לעזור בפועל בלילות שישי.
ואז הגיע התור של סמדר.
**סמדר**
היא לא הייתה חתולה שנבחרה — היא נמצאה. תחת מדרגות הכניסה למרכול הסגור, גוש עצמות עטוף בפרווה מוכתמת, לא זזה כשדפנה קרבה. עין אחת נפוחה וסגורה כליל. שירה, שלא ראתה חתול גוסס מקרוב מעולם, החזיקה אותה בשתי ידיים בתוך מגבת שהביאה מהבית — מגבת עם הדפס של פרחים כתומים, שקנתה לפני חמש שנים לחתונה של אחותה — ונסעה איתה בטרמפ עם דפנה במרוצה לרופא וטרינר פרטי בשכונת נווה זאב.
חמש מאות ועשרים שקל. את זה שירה שילמה מהמשכורת שהיה לה מיועד לחשבון החשמל.
הרופא אמר: זיהום עמוק, אולי לא תשרוד את הלילה. סמדר שרדה. שלושה שבועות אחר כך היא ישבה על הברכיים של שירה בסלון, אוכלת מקופסת שימורים ישירות מהאצבע, בעין אחת פקוחה ואחת שנשארה עצומה לתמיד. באותו רגע, על הרצפה, ליד הטלוויזיה שהראתה חדשות ערוץ 12 בלי סאונד, שירה הבינה שזה לא ייגמר בקערת אוכל.
**מה שגדל מזה**
היום, קרוב לשנה אחרי, שירה ודפנה מוציאות בין השבוע חמש מאות לשמונה מאות שקל על מזון, חול, וטיפולים דחופים — כסף שמגיע מתרומות בקבוצת הוואטסאפ, ומכיס שלהן. הן עברו על תשע מושבות. גייסו ארבעה מתנדבים קבועים, ביניהם נהג מונית בשם אבי שמסתובב בלילות ומדווח על מקרים חדשים, ובחורה בשם נועה, סטודנטית לרפואה בבאר שבע, שלמדה בעצמה איך לתפור פצע קטן כשאין תקציב לרופא.
הן מיינו, סירסו — כשהיה אפשר לגייס תרומה למרפאת "תנו לחיות לחיות" שמסרסת בהנחה — ואף אימצו. שלושה חתולים גרים היום עם שירה בבית, בין הילדים, המגבת עם הפרחים הכתומים, וארון שבו נשמרים תמיד עוד שני שקי מזון יבש ליתר ביטחון.
אבל דפנה, שראתה יותר ממה שראתה שירה, ידעה שיש עוד סיפור אחד שלא נגמר. גבר בשם יגאל, בעל המקרקעין של המרכול הנטוש, שאף חתול מעולם לא הפריע לו — עד שהוא הודיע, בהודעת ואטסאפ קרירה לוועד הבניין, שהוא מוכר את השטח לקבלן ומפנה אותו "לגמרי, כולל בעלי החיים המשוטטים" עד סוף אוקטובר.
**הפינוי**
שירה קראה את ההודעה שוב ושוב על המסך, בשבע וחצי בבוקר, לפני שהילדים התעוררו. שני שבועות. זו הזמן שהיה להן.
היא לא התקשרה לעירייה וחיכתה. היא פתחה תיקייה ברשם החברות ופתחה עמותה — "עמותת חתולי רמות" — תוך שלושה ימים, בעזרת עורך דין שדפנה הכירה מהעבודה בקופת חולים ועבד בהתנדבות מלאה. עם מספר עמותה רשמי בידיים, היא כתבה לעירייה, לא בקשה — דרישה: פינוי הומני, בפיקוח, לפי חוק צער בעלי חיים. היא צירפה תמונות של מאה ושבעה עשר חתולים, מספור אחד אחד, עם שמות.
יגאל התייצב באותו יום שהעירייה הודיעה שהיא שולחת פקח. הוא עמד מול השער הפרוץ של החניה, בחולצה מכופתרת, מסתכל בטלפון, לא בחתולים. "אני לא רוצה בעיות," הוא אמר לשירה. "רק שיפנו את זה."
"זה לא 'זה'," היא אמרה, ופתחה את התיקייה שהחזיקה ביד — הדפסות, אישור רישום העמותה, אישור וטרינר על סירוס עשרים ואחד מהחתולים בחודש האחרון בלבד. "יש להם מספרים. יש להם שמות. ויש להם זכות משפטית להיפנות בלי שדוחסים אותם למכלאה שממתינה להם המתה."
הפקח, שהגיע חצי שעה אחר כך, קרא את המסמכים, צילם את המקום, וקבע מסגרת של שישים יום לפינוי מלווה — עם תנאי שהקבלן יאפשר לצוות של שירה גישה חופשית לתפוס, לסרס ולהעביר את החתולים למקלט זמני שהעמותה כרתה לו הסכם עם בעל מבנה תעשייה נטוש בפאתי העיר, בתמורה לדמי שכירות סמליים של אלף שקל בחודש שמומנו על ידי תרומה של תושב אחד מהקבוצה בוואטסאפ.
יגאל לא אמר תודה. הוא לא ביקש סליחה. הוא רק חתם על טופס הפינוי המלווה, החזיר לפקח את העט, ונכנס לרכב שלו — סקודה כתומה עומדת ליד השער — ונסע.
שירה נשארה עומדת בחניה, מחזיקה את התיקייה, מסתכלת על מקום שבו לפני שבועיים חשבה שהיא הולכת לתת קופסת שימורים ולחזור הביתה. סמדר חיכתה לה בבית, על הברכיים של הבת הקטנה, בעין אחת פקוחה שמסתכלת על כל מי שנכנס בדלת.
