תמר בת השבע-עשרה גילתה את זה מתחת לתקליטים, בארון של אביה, בדירה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. קופסת סיגרים ישנה, ובתוכה מסמכים על שם חברת ההפקות שאביה, יורם שגיא, מפיק מוזיקלי ידוע במידה שגרמה לה לשנוא את שמה בתעודת הזהות, ייסד עם שותפו לפני עשרים שנה. תמר לא הבינה אז מה היא רואה. היא הבינה רק כעבור שנה, כשהעורך דין של אביה ישב מולה בסלון ואמר לה שהיא כבר לא הבעלים של רבע מהחברה שהיה אמור להיות שלה.
אבל צריך להתחיל קודם מהאבחנה.
יורם קיבל את התוצאות באפריל, גידול בכבד, שלב שהרופאה בבית החולים איכילוב לא רצתה לומר בקול רם. תמר ישבה במסדרון, על כיסא פלסטיק כתום, וספרה את האריחים בריצפה. מאה שבעים ושניים. היא לא ידעה למה היא סופרת. היא רק ידעה שכשהיא סופרת היא לא בוכה.
בבית זה התחיל לאט. קודם היא לא ישנה. אחר כך היא לקחה כדורים משגרת האמא שלה, לא כדי לישון, אלא כדי לא להרגיש כלום. בכיתה י"א היא כבר ידעה איפה בפלורנטין אפשר לקנות מה שהיא צריכה, ובכמה. שלוש מאות שקל היה המחיר לערב שבו היא לא חשבה על אביה גוסס. היא התחילה גם להקיא אחרי ארוחות, לא כי היא רצתה להיות רזה, אלא כי זה היה הדבר היחיד בגוף שלה שהיא עוד שלטה בו.
איש לא ידע כמה. לא לגמרי. עד שהמורה לספרות מצאה אותה בשירותים של בית הספר, יושבת על הריצפה עם שרוול מופשל וחתכים טריים על הזרוע.
יורם וסמאדר, אמה, ישבו באותו לילה במטבח עד שלוש. לא דיברו הרבה. סמאדר בכתה בלי קול, עם מגבת מקופלת ליד העיניים כדי שתמר לא תשמע מהחדר שלה. יורם כתב. הוא כתב שלוש טיוטות ומחק אותן, ואז כתב רביעית שהוא לא מחק.
בבוקר הוא ישב על קצה המיטה שלה. היא זוכרת את המשקל שלו על המזרן, ואת זה שהוא היה כבר רזה מדי לגבר שהיה פעם שחקן כדורסל בנוער. הוא קרא לה את המכתב. היא לא זוכרת כל מילה. היא זוכרת את המשפט האחרון: "אני מצטער שאנחנו צריכים לעשות את זה. אני אוהב אותך יותר משאת יודעת." הוא קיפל את הדף לשניים, הניח אותו בקערת הפירות על השידה, ליד תפוז שאף אחד לא אכל, ואמר לה שהם אוהבים אותה יותר מדי כדי לחכות שיהיה מאוחר מדי.
שני גברים חיכו בדלת הדירה. תמר צרחה. היא זוכרת שהיא תפסה במשקוף. סמאדר עמדה במסדרון עם היד על הפה, לא מזיזה אף שריר.
לקחו אותה לתוכנית טיפולית בטבע, במונטנה, בארצות הברית. תשעים ואחד יום בלי מיטה אמיתית, בלי טלפון, בלי אמא. היא למדה להדליק אש עם קליפת ליבנה ואבן צור. היא ישנה מתחת לברזנט. היא לא ידעה שבתל אביב, בינתיים, הגידול של אביה גדל.
אחר כך העבירו אותה למוסד טיפולי ופנימייה בארה"ב, במדינת יוטה. שם, בחדר עם קיר לבן וחלון שלא נפתח יותר מעשרה סנטימטרים, היא קיבלה את השיחה האחרונה מאביה. זה היה בסוף דצמבר. הוא דיבר חלש, אבל צחק פעם אחת, על משהו טיפשי שהיא לא זוכרת מה. שניהם אמרו "אני אוהבת אותך" ו"אני אוהב אותך", וזה היה, בלי שאף אחד יגיד את זה בקול, פרידה. יורם נפטר יומיים אחר כך. תמר לא הייתה שם. היא לא ליוותה אותו, לא ראתה אותו בבית החולים, לא עמדה ליד הקבר בבית העלמין בהר המנוחות. היא שמעה על זה מהמדריכה של הפנימייה, בחדר משרד עם תמונת נוף על הקיר.
היא חזרה לישראל לחודש הראשון, לשבעה, ואז חזרה ליוטה כי הטיפול, אמרו לה, עוד לא הסתיים.
חמש שנים לקח לה להחלים במידה שאפשר לחיות איתה. היא עברה בין דירות בגבעתיים ואז ברמת גן, ולבסוף התיישבה בשכונת פלורנטין עצמה, זו שפעם הזכירה לה רק דילרים. עכשיו זה סטודיו קטן מעל בית קפה, עם אור מהחלון שנופל על בד ציור בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק. היא מכרה ציורים קודם, אחר כך התחילה לעצב בגדים, ובעברית שגם היא לא ציפתה שתחזור לחיה: קול משלה.
לפני שנתיים היא פתחה קו אופנה בשם "רבע", שם שאף אחד לא שאל אותה למה בחרה בו, וזה בדיוק כמו שהיא רצתה. השנה היא הוציאה אלבום עצמאי, שנים עשר שירים, כתבה, הפיקה ושרה בעצמה. את העטיפה היא ציירה: כתם כתום, כמו תפוז שאף אחד לא אכל. באותה תקופה היא גם גילתה, בגיל שלושים ואחת, שהיא באוטיזם. זה, היא אמרה בראיון, היה הפעם הראשונה שהיא הבינה למה כל כך הרבה דברים תמיד הרגישו לה חדים מדי.
מישהו שאל אותה אם היא ממשיכה את הדרך של אביה. היא ענתה: "אני לא מנסה לתפוס את המקום שלו. אני רק מנסה למצוא את השקט שלי."
והשקט, כמו שהתברר בקיץ הזה, היה קשור גם לרבע החברה.
היא חזרה לקופסת הסיגרים בגלל תביעה שהגיש נגדה השותף לשעבר של אביה, אבנר רז, על זכויות שימוש בשם המותג של החברה. עורכת הדין שלה, נאוה אשד, פרשה בפניה, על שולחן זכוכית במשרד ברוטשילד, שבתקופת האשפוזים הכפויים בארה"ב מישהו – סמאדר, בלית ברירה מול חשבון עורך דין שהצטבר – חתמה בשם תמר על ויתור על חלק מהמניות, כדי לממן את חודשי הטיפול השלישי בשוויץ. תמר ידעה על החלק הזה, אבל לא ידעה על הגודל שלו. עשר שנים אחרי, המניות שהיו אמורות להיות שלה שוות, לפי הערכת שמאי, כשש מאות ותשעים אלף שקל.
היא לא צעקה. היא לא בכתה מול נאוה. היא ביקשה תיק. נייר. הסכם. שם מפורש.
שבוע אחר כך היא ישבה מול אבנר רז במשרדו, במגדל בשד' רוטשילד, קומה שתים עשרה, עם נוף למגדלי עזריאלי. הוא הציע לה פשרה, שבעים אלף שקל וסגירת התיק. הוא אמר, בקול נעים כמו תמיד, שהוא "עשה הכל למען אביה" וש"תמר צריכה לזכור מה יורם היה רוצה". תמר פתחה את התיק שהחזיקה על הברכיים, שלפה עותק של הערכת השמאי, ושמה אותו על השולחן בין שני כוסות קפה שאף אחד לא שתה. "אני לא באה לזכור מה אבא שלי היה רוצה," היא אמרה. "באתי לגבות מה ששייך לי." היא הוציאה טלפון, פתחה אפליקציית בנק שבה כבר הייתה מוכנה ההעברה של שכר טרחת עורכת הדין, וחתמה דיגיטלית מול עיניו על ייפוי כוח שהעביר את הטיפול בתביעה הנגדית לנאוה. אבנר קם, אמר שהוא "יבדוק את זה עם עורכי הדין שלו", ויצא מהחדר לפני שהפגישה נגמרה רשמית.
תמר לא רדפה אחריו. היא סגרה את התיק, שילמה על שני הקפים בקופה, ויצאה לרחוב רוטשילד עם שמש אחר צהריים שנפלה בדיוק על הצד השמאלי של פניה.
חודשיים לאחר מכן הגיע פסק בורר: לתמר שולמו שלוש מאות ועשרים אלף שקל, לא הסכום המלא שהעריך השמאי, אבל יותר משבעים האלף שהציע אבנר. היא לא חגגה בגדול. היא קנתה מסגרת חדשה לתמונה של אביה, זו שעדיין עומדת ליד הבד שהיא מציירת עליו בסטודיו בפלורנטין, ושמה שם, בפינת המסגרת, פתק קטן מקופל, שאף אחד לא קורא חוץ ממנה.
חצי שנה אחרי הפשרה, סמאדר סוף סוף סיפרה לה את החלק שהיא הסתירה כל השנים: שהחתימה על ויתור המניות לא הייתה רק בגלל חשבון עורך הדין השלישי בשוויץ, אלא גם כי אבנר רז עצמו הציע לה, בשקט, לקנות את החלק בזול, ברגע שהיה לה הכי קשה לסרב. תמר שמעה את זה בטלפון, בשעת ערב, בזמן שהיא צבעה כתם כתום על בד חדש. היא לא הגיבה מיד. היא שמה את הטלפון על השולחן, בלי לכבות, וגמרה למרוח את הצבע עד שהוא כיסה בדיוק את השטח שרצתה.
