הבוקר שבו קברו את אבא שלה, מיכל גולן גילתה שהמנעול בדלת המוסך בבת ים כבר לא נפתח עם הצרור שלה.
היא לא הבינה מיד. עמדה שם, ברחוב ההסתדרות, עם השקית מהסופר ביד — לחם, גבינה לבנה, שני קרטוני חלב, כי אחרי שבעה ימים של שבעה הבית היה ריק — וניסתה להכניס את המפתח שהיא מכירה שלושים ואחת שנה. הוא נכנס. הוא פשוט לא סובב.
אחיה, רותם, ענה לטלפון בקול שקט מדי.
"שיניתי מנעול. יש לי הודעה משלוחה, אני צריך שקט לחשוב."
"אתה צריך לחשוב על מה, רותם? זה המוסך של אבא."
"ה־היה. ה־היה שלו. עכשיו זה רשום על שמי. תבדקי ברשם החברות אם בא לך."
היא בדקה. שעה וחצי אחרי השיחה, במחשב הישן במשרד של המוסך — שאליו כן היה לה עוד מפתח, כי הדלת הזאת רותם שכח להחליף — היא מצאה את זה: העברת בעלות בחברה, "מוסך גולן ובניו בע"מ", נחתמה שמונה ימים לפני שאבא מת. כשהוא כבר לא ידע להגיד את השם של הנכדה שלו.
מיכל עבדה במוסך הזה מגיל שבע עשרה. לא בתור בת שעוזרת, אלא בתור מסגרת: היא ניהלה את הקופה, את ההזמנות מהמוסכניקים, את התשלומים לחברת הביטוח. רותם בא ברכב, יצא ברכב, ולפעמים תיקן משהו כשהיה מצב רוח. אבא, יעקב גולן, אף פעם לא כתב את זה על נייר — "את יודעת שזה גם שלך", הוא היה אומר, מנגב ידיים בסמרטוט שחור מגריז, "מי צריך עורך דין בין אחים".
היא לא צריכה עורך דין. היא הייתה צריכה, מסתבר, לפני שנתיים כשהתחילו הבלבולים של אבא והוא הפסיק להכיר את הדרך הביתה מהקניון עזריאלי.
הלוויה הייתה ביום שלישי. ברביעי כבר עמדה מול הדלת הנעולה. בחמישי היא ישבה מול עורכת דין בשם דנה אפרתי, במשרד קטן מעל בית מרקחת ברחוב יוספטל, ושמה על השולחן שני דברים: תעודת פטירה, ותדפיס אחד מרשם החברות.
"תיאורטית," אמרה דנה, "אם תוכיחי שאביך לא היה כשיר בעת החתימה — יש חוות דעת גריאטרית? אשפוז? מסמכים?" — "יש אשפוז בבילינסון, מרץ השנה. יש מכתב מד"ר שוורצברג שהוא כתב 'ירידה קוגניטיבית משמעותית'." — "אז יש לך תביעה. אבל תביעה זה שנה, שנתיים, ועד אז המוסך עובד תחת השם שלו."
מיכל הביטה בידיים שלה על השולחן. היו עליהן עדיין כתמי גריז מהבוקר — היא ניסתה בעצמה לפתוח את המנוע של הפיג'ו הישן שהיה חונה בחצר האחורית, לא כי היה לה מה לתקן שם, אלא כי היא לא ידעה מה לעשות עם הידיים כשהראש לא עובד.
"אני לא רוצה תביעה של שנתיים," היא אמרה. "אני רוצה לדעת מה יש לי עכשיו."
דנה פתחה תיק דק והוציאה דף שלישי — כזה שמיכל לא ראתה קודם, כי היא לא חיפשה אותו.
"יש לך את זה," אמרה דנה. "אביך פתח פיקדון בבנק הפועלים, סניף בת ים, על שמך בלבד, לפני שמונה שנים. שלוש מאות ועשרים אלף שקל. זה לא היה חלק מהעיזבון כי זה כבר היה שלך — הוא רשם אותך כבעלים משותפת מהתחלה, לא כמוטבת. רותם לא ידע על זה, כי הוא בכלל לא היה מגיע לפגישות בבנק."
מיכל לא ידעה על זה. אבא מעולם לא סיפר. היא זכרה רק שלפני שמונה שנים הוא לקח אותה יום אחד לבנק "לחתום על משהו קטן, סתם ביורוקרטיה", וקנה לה אחר כך פלאפל ברחוב בלפור כאילו זה יום רגיל.
היא ישבה עוד רגע, מסתכלת בדף. אחר כך אמרה: "אני רוצה למשוך את כל הסכום השבוע. ולפתוח תיק חדש, על שמי בלבד, במוסך אחר. יש לי לקוחות ששייכים לי, לא לשלט על הדלת."
"את בטוחה שאת לא רוצה קודם לנסות עם אחיך? לפעמים משפחה—"
"רותם שינה מנעול לפני שקברו את אבא. אין 'קודם'."
בשבוע שאחרי, מיכל עשתה שלושה דברים בסדר הזה: משכה את הפיקדון ופתחה חשבון חדש בבנק לאומי, בלי לספר לרותם כלום. שכרה מחסן קטן ברחוב יד חרוצים, שלושה קילומטרים מהמוסך הישן, ותלתה עליו שלט מאולתר: "מוסך מ. גולן — שירות אישי". והתקשרה, אחד אחד, לעשרים ושניים לקוחות קבועים שהיא ניהלה בעצמה שבע שנים — לא כי אבא ביקש, אלא כי היא זאת שזכרה מתי לכל מונית צריך טיפול, מתי לכל משאית קטנה פג הביטוח.
שמונה עשר מהם עברו איתה תוך חודש.
רותם התקשר בפעם הראשונה כשהעובד הקבוע במוסך, מוניר, הודיע שהוא עוזב — "אני הולך למחסן של מיכל, יש שם עבודה, כאן אין." רותם צעק בטלפון. מיכל שמה אותו על רמקול, שמה את הפלאפון על שולחן העבודה, והמשיכה לפרק בורג בזמן שהוא דיבר.
"את חייבת לי הסבר!"
"אני לא חייבת לך כלום, רותם. אתה חייב לי הסבר איך אבא חתם על העברת בעלות כשהוא לא זכר את שם הנכדה."
הוא לא ענה על זה. הוא סגר.
חצי שנה אחר כך המוסך ברחוב ההסתדרות נסגר — לא כי מישהו תבע אותו, אלא כי לא נשארו שם מספיק לקוחות לשלם שכירות. רותם שלח למיכל הודעת ווטסאפ אחת, בשעה אחת עשרה בלילה: "אולי נדבר." היא לא ענתה. לא מתוך נקמה — היא פשוט לא ראתה מה יש עוד לדבר עליו. הדלת שהוא נעל היא זאת שנעלה גם אותו בחוץ, בסוף, רק מהצד השני.
עברה שנה. מיכל עומדת עכשיו במחסן ביד חרוצים, כתם גריז חדש על הזרוע, מסתכלת בפנקס ההזמנות שמתמלא לבד. היא לא סלחה לרותם ולא ביקשה ממנו לסלוח. היא פשוט מפסיקה לשלם על דלת שכבר לא שלה.
שבועיים לפני יום השנה לפטירת אבא, דנה אפרתי התקשרה עם עוד עדכון קטן: מתברר שאבא הודיע לבנק, חצי שנה לפני שהחליף מנעול, שהוא רוצה להוסיף גם את רותם לפיקדון — הפקידה בסניף בת ים סירבה, כי כבר אז ראתה שהוא מבולבל וחתם על טפסים סותרים באותו ביקור. הפקידה ההיא, מסתבר, היא זו שהתקשרה בזמנו לד"ר שוורצברג ודחפה את המשפחה לאשפוז המרץ. איש לא סיפר למיכל את זה עד עכשיו.
