מיכל אבידן פותחת את המרפאה בשמונה בבוקר, לפני שהאור נדלק אצל השכנים בקומה השנייה של הבניין ברחוב יפו בירושלים. היא רופאת שיניים בת ארבעים ושתיים, גרושה שמונה שנים, ובקבלה שלה תלוי לוח שנה עם שלושה תאריכים מסומנים באדום — ימי הולדת של הבנות, ותו לא. הטלפון שלה לא מתמלא בהודעות בוקר טוב מקבוצות וואטסאפ. יש בו שבעה אנשי קשר שהיא מדברת איתם בקביעות. זהו.
השכנה מלמעלה, אורלי, שאלה אותה פעם בחדר המדרגות, בין קומה ראשונה לשנייה, כשהיא גוררת עגלת קניות מהשופרסל: "מיכל, את בכלל יוצאת מהבית חוץ מלעבודה? את לא מרגישה לבד?"
מיכל עצרה, החזיקה את השקית עם הבצל שהתחילה לקרוע, וענתה: "אני לא לבד. אני פשוט לא צריכה עשרים אנשים כדי לדעת שאני בסדר."
אורלי משכה בכתפיים ונעלמה בדלת שלה, ומאז היא מברכת אותה בעצבנות קלה, כאילו מיכל חולה במשהו.
לפני שש שנים היה למיכל חוג חברות אחר לגמרי. קבוצת אמהות מהגן של הבנות, מפגשי יום שישי בבית קפה ליד שוק מחנה יהודה, שיחות שנמשכות שעתיים על טרנדים ודיאטות ובעלים. באחד מהערבים האלה גילתה במקרה, כששכחה את הטלפון על השולחן ואחת מהן פתחה בטעות הודעה — שהן דיברו עליה בקבוצה נפרדת, בלעדיה. "מיכל שוב מדברת על העבודה, משעמם איתה." זו לא היתה אסון גדול. זו היתה רק ההוכחה האחרונה למשהו שהיא כבר הרגישה שנה שלמה: שהיא משלמת בזמן ובאנרגיה עבור קשרים שלא נותנים לה כלום בחזרה.
היא לא עשתה דרמה. לא שלחה הודעת פרידה מרגשת. פשוט הפסיקה להגיע. תוך חצי שנה שתי אמהות מהקבוצה נמחקו לגמרי מהיומיום שלה, ובמקומן נשארו שתיים — רונית, שהיתה שם כשאמא של מיכל אושפזה בהדסה עין כרם, ונאוה, שכירסמה איתה ביחד סושי בכל יום חמישי כבר תשע שנים בלי לבטל אף פעם.
הבעיה האמיתית התחילה כשגדעון, בעלה לשעבר, ניסה לפני כשנתיים לשכנע אותה למכור את חלקה בדירה המשותפת בבקעה כדי לממן פתיחת מסעדה עם שותף חדש. הוא הביא איתו את אמא שלו, רבקה, לפגישה בעורך דין ברחוב אגריפס, וטען שמיכל "תמיד היתה קרה מדי, אין לה חברים שיגבו אותה, אז למי בדיוק היא הולכת להתלונן?" רבקה נדה בראש והוסיפה: "אישה בלי חברות היא אישה שאף אחד לא יאמין לה."
מיכל ישבה מול השניים בחדר הישיבות הקטן, עם תיק ניילון כחול על הברכיים ובתוכו העתק חוזה המכירה המקורי מ־2014, שבו כתוב בשחור על לבן שהיא הבעלים הבלעדית של שלושים ואחד אחוז מהדירה — חלק שקנתה מכספי הירושה של סבתה, לפני הנישואין. גדעון לא ידע שהיא שמרה את הניירת הזאת בקלסר נפרד אצל עורך הדין שלה, לא אצל עורך הדין המשותף שהם שכרו בזמנו.
"אני לא צריכה מישהו שיגבה אותי כדי לדעת מה שלי," היא אמרה, והוציאה את הקלסר. "יש לי את זה."
גדעון הסמיק. רבקה פתחה את הפה כדי להגיד עוד משהו, אבל מיכל כבר קמה, לקחה את התיק, ואמרה לעורך הדין שלה, אבי, שישב בשקט לצידה כל הפגישה: "תתחיל בהליך להפרדת הבעלות הרשמית. אני רוצה שהחלק שלי ירשם על שמי בטאבו, בלי קשר להסכם הגירושין הישן." אבי הנהן ורשם משהו בפנקס.
השבוע שאחרי זה מיכל התקשרה לרואה החשבון שלה, דורית, וסגרה את חשבון הבנק המשותף שנשאר פתוח מהנישואין — חשבון ישן בבנק לאומי שאף אחד לא נגע בו כבר שנתיים, אבל שגדעון עדיין קיבל ממנו הודעות SMS. היא העבירה את היתרה, אלף שמונה מאות שקל, לחשבון על שמה בלבד, וביקשה מדורית מסמך רשמי שמאשר את סגירת החשבון עם התאריך.
שלושה שבועות אחר כך גדעון הופיע ליד המרפאה שלה בשעה ארבע אחר הצהריים, בלי להתקשר קודם. עמד ליד הדלת הזכוכית, עם התיק חצי פתוח, וראה מבעד לחלון שהיא יושבת עם מטופל. חיכה בחוץ עשרים דקות, מעשן שתי סיגריות. כשהיא סוף סוף יצאה, בגדי עבודה לבנים ומסכה תלויה על הצוואר, הוא אמר: "קיבלתי מכתב מהטאבו. מה זה הסיפור הזה?"
"זה בדיוק מה שכתוב במכתב," ענתה מיכל, מחזיקה את מפתחות המרפאה ביד. "החלק שלי נרשם על שמי. אתה יכול לעשות עם המסעדה שלך מה שאתה רוצה, עם הכסף שלך."
"אמא שלי צודקת. אין לך אף אחד."
מיכל הרימה את הטלפון מהכיס, פתחה את יישום הבנק, הראתה לו את המסך במשך שנייה — לא כדי להתפאר, אלא כדי שיראה שהחשבון סגור, שאין שם כלום בשבילו לנסות עוד. "יש לי שבעה אנשים שאני סומכת עליהם," היא אמרה. "זה מספיק." סגרה את המסך, שמה את הטלפון בכיס, ונכנסה חזרה למרפאה, נועלת את הדלת מאחוריה.
בערב היא ישבה עם נאוה בשולחן קטן במסעדת סושי ברחוב עמק רפאים, שתיהן חולקות צלחת עם שמונה חתיכות. נאוה שאלה איך הלך היום, ומיכל ענתה שהכל הסתדר, ושהיא מרגישה קלה יותר משהרגישה כבר שנה. לא סיפרה את כל הפרטים. לא היה צורך.
"אז מה, נגמר הסיפור עם הדירה?" שאלה נאוה, ומזגה תה מהקנקן לשתי הכוסות.
"נגמר," אמרה מיכל, ולקחה את חתיכת הסושי האחרונה מהצלחת לפני שנאוה הספיקה. "תזמיני עוד סביבון, אני רעבה."
נאוה צחקה, הרימה את היד וקראה למלצר.
