Zone 4.0
קוראים לי אלירן. אני נהג משאית, בן ארבעים ושתיים, נשוי לנעמה כבר שמונה עשרה שנה. שני ילדים, דירה בפתח תקווה שעדיין משלמים עליה משכנתא. ואמא שלי, רבקה, חוגגת
לא ידעתי שאפשר לשנוא מישהו ולדאוג לו באותו רגע. זה מה שקרה לי עם שרון, אשתי, כבר תשע שנים. אני אבנר, בן ארבעים ושתיים, ובעלים – או הייתי
אני עובדת בבנק הדואר ברחוב יפו בנתניה כבר שבע שנים, בקופה השלישית מהכניסה, זאת שליד המכונה לתשלום ארנונה שתמיד תקועה. את אורית הכרתי כלקוחה, לא כחברה – היא
אני עובדת קופאית בסופר-פארם בקריית מוצקין כבר תשע שנים, ומכירה את רוב הלקוחות הקבועים בשם. את מרים הכרתי בערך לפני שלוש שנים – אישה בת שבעים ואחת, מגיעה
אני מגיעה כל בוקר בשבע וחצי, לפני שהדיירים קמים, כדי לשטוף את חדר המדרגות ולהוציא את הפחים. ביום שלישי בשבוע שעבר הגעתי מוקדם יותר מהרגיל, כי הייתה לי
בת ים, יום שלישי, שעה שבע וחצי בבוקר. אתי בן־חמו עמדה במטבח עם ספל קפה שכבר התקרר, מסתכלת על הים דרך החלון של דירת שני החדרים ברחוב בלפור,
ברוריה כהן עובדת בתחנת הרכבת בקריית שמונה כבר עשרים ושש שנה, והיא אומרת שהסתיו קשה לה מכל עונה אחרת. לא בגלל הצינון או הגשם. פשוט אז הרציף מתרוקן
"מחפש בת זוג שיודעת לנקות דגים, לחפור תולעים, ויש לה סירת מנוע. חובה לצרף תמונה של הסירה." זו הייתה המודעה שנילי כהן, בת חמישים ושתיים, גרושה שמונה שנים,
הדירה שהוא רשם על שם אחיו אני אבנר, בן חמישים ושתיים, ויש לי מוסך בבת ים כבר עשרים ושתיים שנה. תשאלו את מירי, אשתי, היא תגיד לכם שאני
שלוש שנים אני שולחת לה תמונה של הבורקס בכל בוקר שישי. שלוש שנים היא לא עונה, לא "לייק", כלום. ואז מגיע יום ההולדת שלה, ופתאום כל הקבוצה של