Zone 4.0

קוראים לי שלומי, ואני בעל מוסך ברחוב ההגנה בחולון כבר שתים־עשרה שנה. את החותנת שלי, רבקה, אני מכיר עוד מלפני שהתחתנתי עם הבת שלה. אז אני אספר את

יגאל תמיד אמר לי שאני מתייחס לדבורים שלו כאילו הן משפחה. הוא לא טעה. שמונה כוורות בגב החצר במושב, ליד עמק חפר, ואני מכיר כל אחת מהן לפי

המלצרית שתקה כמה שניות ארוכות מדי. מאחוריה נקישה של כוסות, מכונת אספרסו נושפת קיטור, מישהו צוחק ליד החלון הפתוח לרחוב. קולות רגילים של ערב חמסיני בתל אביב —

בשעה ארבע ורבע אחר הצהריים, ביום שבו היא הייתה אמורה למות, כבר הכנתי הכל. הזריקה מוכנה על המגש, הכפפות על הידיים, פוקסי – כלבה בת ארבע עשרה –

בגן ביקשו לדבר איתי על הנכד, ובאתי כי הבת הייתה בתורנית, וחתני "לא הצליח להתפנות". הגננת הקשיבה, העיפה מבט בתיק, ושאלה בזהירות: "וההורים בכלל מגיעים? כי אנחנו תמיד

לידיה ברגר תמיד ידעה להגיד "לא" בזמן. זו הייתה סוג של אמנות אצלה — לתת בול כמה שצריך, ולא טיפה יותר. בבניין ברחוב ביאליק בחיפה, שם היא גרה

התחתנתי בגיל עשרים ותשע, בעונת הרימונים, כשבשוק מחנה יהודה עוד היו מוכרים אותם בערימות אדומות על יד הדוכנים. לדני היה את זה נישואים שני. אשתו הראשונה, שרית, נהרגה

עמדתי ליד הכיריים במטבח, כוס תה ביד, כשדני זרק לי את זה בפנים כאילו מדובר בקניית שמלה חדשה ולא בדירה שירשתי מהדודה שלי, זכרונה לברכה, לפני חמישה חודשים.

— אני עם החברות עושה פה על האש, ואת תלכי להשקות את הערוגות! — זרקה מירב את זה כלאחר יד, ביחד עם שקית הבשר המתובל שנחתה על שולחן

חמש שנים בישלתי לצד השני של המקרר. זה מה שאני זוכרת מכל מנגל משפחתי אצלנו בכפר יונה: אני עומדת ליד הגריל בשתיים בצהריים, אצבעות מלאות שמן זית מהמרינדה,