Zone 4.0
אם באותו יום דלת אל העבר הייתה נפתחת לפני שולמית אלבז, היא הייתה בוחרת לחזור לבוקר אחד בספטמבר, לפני שלושים ואחת שנה. אז הייתה בת חמישים ואחת, גרה
אני עובדת ברשם המקרקעין בפתח תקווה כבר שבע-עשרה שנה, מקבלת קהל בקומה השנייה, חלון מספר ארבע. רואה הרבה. אנשים באים לרשום דירה, להעביר בעלות, לחתום על ייפוי כוח
בת שבע שבועות. זה מה שאמרה לי הבת שלי, אילנית, כשהניחה אותה בזרועותיי, שם בסלון בגבעתיים, ביום שישי אחר הצהריים. שבעה שבועות וחצי קילו יותר ממה שהיא שקלה
רותי עמדה במטבח שלה בשכונת נווה שאנן בחיפה ובדקה את התבנית השלישית ברציפות. הבורקס נשרף שוב — הקצוות שחורים, הבצק לא תפח כמו שצריך. שעה שמונה בערב, ובעוד
בבוקר שבו מצאו את הפתק, בת שבע כבר הייתה שעה וחצי אחרי המשמרת שלה, ולא זזה מהחדר. היא עובדת סוציאלית בבית אבות "בית לוסטיג" בגבעתיים, ברחוב שקט שיורד
בשמונה וחצי בערב רינה אלבז מדליקה את התנור בדירה ברחוב סוקולוב בהרצליה ומכניסה מגש עוגיות שקדים — הסוג שרק אורי, הבן הצעיר שלה, אוכל בלי לספור קלוריות. הוא
היא מתקשרת אליי בשעה שמונה בבוקר, בדיוק כשאני נכנסת לקליניקה בגבעתיים, ואומרת "נו, מה נשמע" בטון הזה, כאילו שום דבר בעולם לא באמת דחוף חוץ מהשאלה הזאת. אני
אני מתקן מנעולים כבר עשרים ושתיים שנה, מהמרכז המסחרי הישן ברחוב יפו עד הבית הזה בשכונת רמות בירושלים. ואני אגיד לכם ככה: מנעול לא משקר. אנשים משקרים, מנעול
אני זוכר את הרגע שבו אשתי, נעמה, שמה את המפית הרקומה של סבתא שלה על השולחן ואמרה: "דוד, אני חושבת שהגיע הזמן לחדש את התפריט." זה היה בליל
רוני שפירא סגרה את מחשב הנייד בטריקה שנשמעה בכל המרפסת. שעה שתים־עשרה בלילה, ורחוב בן־יהודה בתל אביב עוד המה למטה – צעקות שיכורים, אופנוע חולף, מישהו צוחק ליד