Zone 4.0
טל התעוררה כי הבטן שלה, בשבוע שלושים ותשע, פשוט לא נתנה לה לנשום. השעה היתה שתיים ורבע בלילה. בשקט של הדירה בעפולה נשמעה רק הנשימה הכבדה של בעלה
השכנים החדשים עברו לרחוב שלנו בסוף אוגוסט, כשהחום עוד לא הרפה מרעננה והמזגן בסלון שלנו נאנק כל לילה בשעה שתיים. ראיתי אותם מהמרפסת – אבא לבד, ילדה בת
השעה שמונה וחצי בערב, ורונית עדיין עומדת ליד הכיריים ברחוב סוקולוב בהרצליה, כשאלון נכנס הביתה בלי לחלוץ נעליים כמו תמיד. שם את התיק על הכיסא, שטף ידיים, התיישב.
בגיל שישים וחמש כבר למדתי שלא תמיד שומעים מה שהלב אומר. במיוחד בתוך משפחה. אני עצמי מהדור הישן — כזה שמקפל רגשות במגירה מתחת לסוודרים. אז אל תצפו
אמא ישבה במסדרון על שרפרף הפלסטיק הלבן. מעיל צמר כחול, נעליים סגורות, ליד הרגליים מזוודה חומה עם מדבקה מתקלפת של "אל־על" — שריד מטיסה של פעם. ידיים שלובות
"שנים עשר יום עם הילדים תשמרי," הכריזה אחותי. אני החלפתי עיר ומספר טלפון. "גברת שירה בן־חמו, נכון?" האישה בדלפק סובבה אליי את תעודת המשלוח. חתמתי בשני מקומות. "ארבע
— ניר, תיכנס אליי רגע. כשקולו של מנהל הייצור נשמע באינטרקום, ניר כבר ידע. הוא הניח את הקלסר על שולחן העבודה, עבר בין המכונות של המפעל הקטן באזור
היא לא שאלה אם אני רוצה קפה. לא הושיטה תפריט. רק סובבה את המעטפה אליי, השם שלי בכתב יד של עומר, הילד שלי. הכתב נראה כמו שלו, אבל
ביום רביעי, בחמש וחצי בערב, ירדתי עם ברק לטיול של הערב. החום של אוגוסט האשקלוני עוד עמד באוויר כמו קיר, והים נשם מאחורי הבתים. ברק עצר ליד השיח
ביום שני בבוקר מדדתי לעצמי 38.5. זה היה בשעה שש וחצי, והדבר הראשון שחשבתי עליו זה לא התה, לא האקמול, אלא מי ייקח את יונתן מהגן. אחר כך