Zone 4.0

מיכל אבידן פותחת את המרפאה בשמונה בבוקר, לפני שהאור נדלק אצל השכנים בקומה השנייה של הבניין ברחוב יפו בירושלים. היא רופאת שיניים בת ארבעים ושתיים, גרושה שמונה שנים,

זהו לא היה קול של חתול רגיל. זה היה יותר צרוד, נמוך, כזה שנתקע לך באוזן גם כשאתה כבר הלכת. שירה אלמליח שמעה אותו בפעם שהיא ירדה לזרוק

הבוקר שבו קברו את אבא שלה, מיכל גולן גילתה שהמנעול בדלת המוסך בבת ים כבר לא נפתח עם הצרור שלה. היא לא הבינה מיד. עמדה שם, ברחוב ההסתדרות,

אני נוסעת ברחוב ז'בוטינסקי, עוברת ליד המספרה שבה תמיד תפסת תור לשלוש בצהריים בדיוק, ופתאום היד שלי כבר מחפשת את הטלפון בתא המטען הקטן ליד ידית ההילוכים. "תשמעי

תמר בת השבע-עשרה גילתה את זה מתחת לתקליטים, בארון של אביה, בדירה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. קופסת סיגרים ישנה, ובתוכה מסמכים על שם חברת ההפקות שאביה, יורם

אני מטפלת בבית אבות ברחוב ויצמן בפתח תקווה כבר שמונה עשרה שנה, ואת המשפחה של גברת בת-שבע פלד אני מכירה כמעט משנה הראשונה שהתחלתי לעבוד שם. את הבת

גילי אלמגור בת השישים ואחת עומדת בחדר המדידות של בוטיק בשדרות רוטשילד בתל אביב, ומסתכלת בזכוכית שמראה לה משהו שהיא לא ראתה כבר עשרים שנה — את עצמה,

בן־ציון פישר היה בעל מוסך בבת ים שלושים ואחת שנה, ואת החוזק שלו בנה על עיקרון אחד פשוט: אף אחד לא מרמה אותו פעמיים. הוא בדק כל חשבונית

דניאלה כהן עומדת בחניה של המרכז הקהילתי ברמת גן, שקית חטיפי מלוחים ביד אחת ורצועה כתומה ביד השנייה, ומסתכלת על הכלב שמסרב לזוז. השעה שש וחצי בערב, ספטמבר,

"את יודעת מה הכי קשה? שאני עדיין מנקה את המברשת שלו מהכיור, ככה, מתוך הרגל." זה מה שאמרה לי מיכל בבוקר ההוא, בקפיטריה של בית החולים איכילוב, כשחיכינו